בעבר הירדן עם כושי רימון: אילן שוהם

אילן שוהם הוא קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו – והסיפור שלו נוגע בכל הצמתים המרכזיות בסיפורה של מדינת ישראל: החל מהימים הראשונים של הקיבוצים במדינה הצעירה, דרך כיבוש ירושלים ושחרור הכותל ועד חציית התעלה במלחמת יום הכיפורים.

תמלול הפרק:

​

"אני אילן שוהם, בן קיבוץ, יליד 29 בינואר 1945. ההורים שלי הגיעו ב-1925 לקיבוץ גבעת השלושה. במסגרת העימותים בתוך חלק מהקיבוצים, ההורים שלי ושאר החברים החליטו שאם במילא עוברים למקום חדש, במקום להקים קיבוץ אחד נקים שניים, ואז קם עינת שהיה איחוד הקבוצות והקיבוצים – מפא"י."

​

זהו גיבור הסיפור שלנו. מגיל 7 ועד היום, 70 וקצת, הוא נמצא בקיבוץ עינת, הסמוך לראש העין. מכנסיו תמיד קצרים, בכל זאת קיבוצניק, ישיבתו נינוחה והוא נוטה לאחור, כמו קיבוצניק. הוא גם מדבר כמו קיבוצניק ולכן ציפיתי לפגוש קיבוצניק – בכל הוויתו. אבל כבר מהמשפטים הראשונים של השיחה, אני מגלה שלמרות שספג את כל ערכי הקיבוץ הקלאסיים, לן בלינה המשותפת, עבד ברפת ובשדות, כבר בגיל צעיר החל לסטות מהרוח הסוציאליסטית.

​

"באנו ואמרנו תראו אין לנו תקציב, אנחנו לא יכולים לנסוע לפתח תקווה לסרט, אנחנו מוכנים לעבוד יותר, ולקבל תוספת תקציב, את זה לא הצלחנו להעביר."

וזה קרה כבר בכיתה ט'!

​

"היינו למשל ב- י' י"א' במחנה עבודה. יצאנו לשבועיים למחנה עבודה. ובאנו לבית העמק ושם בדיוק נכנס לקיבוץ גרעין צופים משוגעים ועובדים כמו חמורים – 15 שעות ביום. ואנחנו נורא התלהבנו מזה ועבדנו כמו חמורים והיינו מרוצים – הנה אפשר לעשות קיבוץ יותר טוב, רק נעבוד יותר טוב והנה הקיבוץ יהיה יותר טוב. השיטה של הקיבוץ הישנה היתה לא משנה כמה אתה עובד, אתה מקבל אותו תקציב, ולהרבה אנשים זה לא מתאים.  אני יכול לחיות עם זה אבל הרבה אנשים לא יכולים לחיות עם זה ואני לא יכול לחיות עם אנשים שלא יכולים לחיות עם זה."

​

אלה היו  ראשית שנות ה-60, והמחשבה שאולי לא כל היסודות עליהם הוקם הקיבוץ וחונך הן האמת היחידה, מתחילות להופיע. הוא עוד ישוב ויחזור אליהן בהמשך, אבל עכשיו – הגיעה העת  לכיתה י"ב.

​

" י"ב מקובצת. אספו ילדי י"ב מ-10 12 קיבוצים אולי יותר. בגלל שהיה ריכוז גדול של ילדים ואפשר היה לרכז מורים, המורים בי"ב המקובצת היו בשתי דרגות מעל המורים הרגילים שהיו לנו."

​

י"ב המקובצת איגדה תלמידים מכמה קיבוצים עם רצון אחד – תעודת בגרות, דבר שלפי ערכי הקיבוץ לא היה בו ערך גדול. אילן היה תלמיד מצויין, וגם חתיך כך יעידו, ובין גמיעת החומר בלימודי הליבה לתשוקה ללימודי החקלאות, היו גם המפגשים עם התלמידים האחרים. בבית ברל שם למדו, היו גם אנשים מבוגרים יותר שהגיעו להשתלמויות וקורסים שונים. וכך בין אוסף התלמידים חברי הקיבוצים, האירופאיים במראם, בלט ילד אחד. שמו היה אז שמעון.

​

כושי רימון

​

"שמעון רימון המכונה כושי, למד שם בקורס של פעילי מפא"י שהחבר'ה סידרו לו לשיקום. זאת אומרת הוא היה מבוגר ממני ב-7 שנים. הוא בלימודים לא היה כל כך חזק, אז יום אחד המורה לכלכלה אומר 'שמע יש לי פה תלמיד שמעון רימון, תעזור לו קצת בכלכלה'."

​

ובאמת אילן עזר לשמעון,  אבל הוא לא עזר לו במה שהתבקש אליו מלכתחילה…

​

"אנחנו התחברנו וחופש פסח 62 החלטנו שנצא לטייל בנחל זרד."

​

נחל זרד הוא נחל איתן שזורם אל ים המלח. אהה כן – מהצד הירדני שלו.

​

"יש מואב ואדום, ביניהם הנחל שמפריד הוא נחל זרד. זרד זה ליד דרום ים המלח יש עיירה ירדנית בשם צפי."

​

ללא ספק יעד סולידי. וכאן חשוב לעצור ולהסביר למי מכם שאינם מכירים את האישיות – כושי רימון הוא אדם רב מעללים – ששמו הולך לפניו, ולא תמיד זה דבר טוב. הוא ידוע במעשי הקונדס, ההקפתקנות והיעדר החיבה שלו לשמירה על החוק. בין היתר היה מהיחידים שהצליחו להסתנן לפטרה ולחזור בחיים, הספיק להסתבך במגוון מקומות והזדמנויות כלכליות וגם להקים את פונדק הקילומטר ה-101 המפורסם בערבה. ולמה הוא נקרא כושי? כי בחור בשם אילן שוהם שפגש בו בי"ב, אמר שהוא נראה לו כהה משהו.

​

"טוב, אנחנו נוסעים לנאות הכיכר, חוצים את נחל הערבה, הואדי והולכים לכיוון ההרים. דבר ראשון נתקלים במעמד של בדואים. הכלבים נובחים, שואלים מי שם מה שם, מין הדה, הולכים אחורה, עוקפים אותם, וממשיכים לעלות בצד המערבי של ההרים, מתוך כוונה לרדת אל תוך הנחל.

​

ענת: איך עברתם את הגבול?

אילן: עוברים ברגל, זה לא כמו היום, אז לא היה מחסום לא שום דבר.

ענת: לא היו שם חיילים זה לא מסוכן?

​

אילן: שום דבר. אנחנו עולים ורוצים לרדת לאפיק. באפיק רואים שני אנשים הולכים ומרססים – כנראה נגד יתושים. זו היתה היתקלות ראשונה."

​

התקלות שנייה, אם נחשיב גם את הבדואים קודם, אבל   – מי סופר. אילן מספר בשלווה ובנחת דבר שאם אמו הייתה יודעת עליו בשעתו, כנראה הייתה מקרקעת אותו לשארית חייו. ונסו אתם רגע לדמיין – לחצות גבול למדינה עויינת. ולמה? בשביל לשכשך בנהר כמובן!

​

"ואנחנו יורדים לפנת ערב לכיוון היציאה מהנחל ורואים קבוצה של סטודנטים, עושים בדיקות מים כל מיני דברים כאלו. אנחנו מחכים שהם יגמרו ונוכל לצאת מהואדי."

​

סטודנטים ירדנים כמובן, שבמקרה הטוב לא ישמחו לראות את התיירים הלא קרויים מישראל, ובמקרה הגרוע ידווחו עליהם או יקחו את החוק לידיהם.

​

"על הסלע לידנו היו שנתות שחור לבן בשביל לקרוא מה גובה המים. פתאום אחד מהם הולך לכיוון שלנו, ואנחנו בקניון – מה עושים? אנחנו מסתווים ב-20 שניות, ההסתוות הכי מהירה בחיים שלי. אנחנו מסתווים, נשכבנו בערוצי סחף קטנים ועם היד הפלנו חול, 20 שניות אנחנו מוסווים, ו- הוא לא שם לב. נתנו להם זמן עד שהם הסתלקו משם  ואז אנחנו יוצאים וביציאה היה המחנה של הליגיון. וזו לא היתה בעיה, התרחקנו קצת, אבל רצה אחרינו להקה של שלושים כלבים ונובחים. אנחנו זורקים עליהם אבנים, ובסוף התרחקנו מהמחנה והפסיקו לרוץ."

​

היתקלות שלישית.

​

"ואז ממשיכים לחלק ב' של התכנית. בצפי על הגבעה היתה משטרה, ובחצר היו ג'יפים, ואז חשבנו לקחת ג'יפ מהמשטרה ולנסוע איתו על הכביש לפטרה."

​

הו, פטרה! פטרה באותם ימים, של ישראל בשנות ה-60, הייתה מושא תשוקתם של ישראלים הרפתקנים רבים. וכך כתב עליהם חיים חפר –

​

מעבר להרים ולמדבר,

אומרות האגדות, ישנו מקום,

שאיש ממנו חי עוד לא חזר,

והוא נקרא הסלע האדום.

הו, הסלע האדום,

האדום.

​

ובאמת כמאמר השיר, מבין המנסים להסתנן לפטרה – כמעט איש לא חזר בחיים. לא שזה ממש עניין את השניים הללו.

​

"ענת: ג'יפ של המשטרה?

​

אילן: כן בדרך כלל ג'יפים של המשטרה יותר קל לגנוב כי הם פחות ממוגנים. אבל אנחנו כמו שסיפרתי לך בהתחלה נתקלנו במאהל של בדואים וכנראה שהם דיווחו למשטרה שיש שני אנשים, אני לא חושב שהם חשבו שאנחנו ישראלים, בטח מבריחים. ואז במשטרה הם הורידו את השמועה. מה זה את השמועה? מורידים שני אנשים עם מכשיר קשר, טלפון, יורדים כמה עשרות מטרים מתחת למשטרה ומנסים לראות אם מישהו מתקרב למשטרה או משהו. אנחנו עומדים בואדי שכולו 2 מטר. והם יורדים, אנחנו עולים. הם מתקרבים אלינו הם מתחילים לשיר, כנראה מרוב פחד או משהו. הם עשו עצמם שהם לא רואים אותנו, הם פחדו מאיתנו. זה לא החבר'ה הכי אמיצים."

​

בשלב הזה הם הבינו שמאוד קרוב הרגע בו יהפכו לעוד כותרת בעיתון – שני צעירים ניסו להגיע לפטרה ונורו בידי המשטרה הירדנית, ולקחו את עצמם בידיים.

​

"אילן: אנחנו נותנים להם לעבור ואז מחליטים שיותר מדי היתקלויות לנו, אנחנו מנתקים מגע וחוזרים לארץ. וזהו נגמר פחות או יותר לשלום. כמובן בשביל הסוואה אמרתי שאני עושה עבודה, כיתה י"ב, על ההתיישבות מדבר יהודה.

​

ענת: זה הפחיד אותך הטיול זה נשמע לי נורא לא אחראי?

​

אילן: לא אחראי נכון, אבל לא הפחיד אותי. זו היתה השלמה מסויימת של חוש ההרפתקנות שלי שלא בא לידי בייטוי בחיים הממוסדים."

​

זו הייתה הרפתקאת הילדות הנועזת של אילן השובב בן ה-17. אחריה הגיעו עוד כמה עלילות 'אילן וכושי' בארץ האויב הגדולה, ואחר כך הגיעה ההרפתקאה האחרת. בגבולות מדינתנו שלנו וגם מחוצה לה, אבל הפעם זה היה במדים הירוקים.

​

גיוס ושירות צבאי סדיר

​

"אני לא אהבתי את הסיפור של צבא הקבע. מה עושים שירות רגיל? סיירת. סיירת מטכ"ל, סיירת צנחנים. הייתי בשתי הרשימות, אז החבר'ה היו מביאים רשימות מומלצים. כיוון שאני שוהם בש',  התגייסתי ב-13 בנובמבר ואני מגיע וסיירת מטכל כבר מילאו את המכסה. אז בלית ברירה הולך לסיירת צנחנים ומתקבל."

השנה היא 1963, אבל נראה שהטירונות של אז, לא שונה מאוד מזו של היום.

​

"כל נובמבר עד דצמבר הינו במחנה 21, ושם התייחסו אלינו רע במיוחד כי זה השוויצרים מהסיירת. עכשיו אין לנו כלי נשק עוד, בסך הכל היה לנו עט חפירה ומסטינג. ואז עושים לנו מסדר ובמסטינג אצלי היתה איזו חתיכת שומן או מה. אז הוא אומר לי 'יש לך חתיכת חלודה'. אני אומר לי תסלח לי אבל זה אלומיניום, זה לא מחליד. הוא אומר לי 'תשמע, זו פעם אחרונה שזה קורה לך, פה זה צבא פה זה לא כימיה'. זה הפריע לי. זאת אומרת הוא לא יודע שאלומיניום לא מחליד, בסדר זכותו. בסדר בלענו את זה, מה היה אפשר לעשות בעסק הזה?"

​

אלו מכם שכבר עברו את פרק הטירונות בחייכם, ודאי נזכרים בו עכשיו בערגה, ושולים מזכרונכם איזה דיאלוג בין חרשים שחוויתם על בשרכם… אבל בשלב הזה אילן כבר היו רווי מאבקי אידיאולוגיה בקיבוץ והחליט להצניע במעט את מחשבתו העצמאית, לטובת המשך המסלול בסיירת.

​

"טוב טירונות היתה קשה. זה היה חורף גשום, היה קשה מאוד כי זה היה שלושה חודשים ויצאנו פעם אחת באמצע. היום הנכד שלי חודש וחצי, יצא ארבע פעמים. טוב טירונות אנחנו עושים. ואז בפברואר הוציאו אותי לקורס חובשים."

​

השנים הן 63 עד 66, והשירות הסדיר של אילן מתנהל לו על מי מנוחות. הדבר הכי קרבי שהוא עושה הוא גיחה לירדן, אבל גם אותה הוא עושה בחשאי ועם חברו משכבר הימים כושי. בשירות הוא רק מתקרב לירדן.

"בסדיר, הדבר הכי קרבי שעשינו היה לעשות תצפית על משטרת האנדל. משטרת האנדל היא משטרה ירדנית בצד הירדני של הערבה, והלכנו לעשות תצפית. בדרך כלל דברים כאלה עשו רק קצינים, בסיירת צנחנים גם סמלים נתנו להם לעשות . כולה תצפית. לא יצא לנו לא היה קרבות או דברים כאלה."

​

ההיכרות עם עליזה

​

אבל האמת היא שאילן כן חווה דברים מסעירים באותן השנים, אבל הם לא קורים על מדים, אלא הכי קרוב לבית – בעינת.

​

"עליזה: אני נולדתי בפולין ב-1950. הגעתי לעינת בגיל 13, התכנחתי כילדת חוץ, ואני גרה עד עצם היום הזה."

​

זו עליזה, שעלתה ארצה עם אחותה ואביה כשהיתה בת חצי, ולאחר שנדדה בין משפחות אומנה הגיעה כילדת חוץ לקיבוץ. סיפור דומה היה לרבים מילדי החוץ – הם הגיעו ממשפחות קשות, חלקם יתומים, חלקם ניצולי שואה או ילדים לניצולי שואה, שבשל הקושי לגדלם בבית הועברו לקיבוצים עם לינה משותפת, והתחנכו יחד עם ילדי הקיבוץ. אבל לא תמיד המפגש בין העולם של הצברים, חדורי האידיאולוגי ולעיתים גם מלאי הגאווה, לבין ילדי החוץ – עבר חלק.

​

"אילן: ראינו שקשה להם אבל לא למה קשה להם. הם היו צריכים להסתגל להווי, במידה מסוימת, מטורף. אני מוכרח להגיד לך שאנחנו כילדים, נורא נורא נעלבנו בשם העם היהודי על ההליכה לטבח כמו צאן . לא קיבלנו את זה. יש צה"ל, יש פלמ"ח, יש הגנה. הנושא הזה שגטו שלם עולה לרכבות, לא קיבלנו את זה. וחיינו עם זה הרבה שנים, עד שהתחיל הסיפור של יד ושם ועדים, הם לא דיברו על זה. ואנחנו בתור נערים לא הצלחנו להכניס את עצמנו בנעליים שלהם. רק הרבה יותר מאוחר התחלנו להעריך את מה שהם סבלו, את מה שעמדו."

​

לא היה מן המשותף לעליזה ולאילן אולי רק העובדה ששניהם לא זכו להכיר את הסבא והסבתא שלהם, אבל למרות כל זאת, נראה שבסיפור הבא יש מעין תיקון לקושי של הצדדים להבין אלו את אלו.

​

"עליזה: הפגישה הייתה הזויה, משונה, מצחיקה, ועד היום לא ברור לי איך זה קרה. אם אומרים שזו יד הגורל או כל דבר שהוא, אני אגיד – זה נכון. זה התחיל בזה שבעינת בזמנו היה אולם סרטים ובימי שישי היינו הולכים לראות סרטים. הלכתי עם חברות שלי ופתאום ניגשה אלי חברת משק שלא הייתי בכלל קשורה אליה והיא ניגשת אלי בצורה מאוד ברורה ואומרת – 'אילן ביקש שתשמרי לו מקום על ידך'. אילן, בכלל היה מלך הנעורים, הוא היה מין סימבה כזה מלך האריות. אני הייתי ילדת חוץ ויש דירוג, וכילדת חוץ זה דירוג די נמוך. ומי אני הקטנה, הילדת חוץ, שהולכת ושומרת לאילן מקום? גם לא הכרתי אותו, בחיים לא דיברתי איתו. בקיצור מתחיל הסרט ואני כל הזמן מסתכלת אחורה מתי אילן יגיע? והוא הגיע ואני עושה לו שלום ואומרת לו 'שמרתי לך מקום'. וכנראה שעד היום אני שומרת לך מקום.

​

אילן: שומרים אחד על השני. היא אומרת שהיא שומרת מקום, אז באתי וישבתי במקום השמור, לא עשיתי פילוסופייה מהעניין.

​

ענת: בני כמה הייתם?

​

עליזה: אני הייתי נורא קטנה הייתי בת 15 ואילן היה בן 18. 18? לא 20, היית בתקופה הצבא שבאת להיות בקיבוץ. בקיצור הבנות במעגל השכבה של אילן רצו לאכול אותי. כי הוא היה אליל ומה פתאום באה ילדת חוץ וחוטפת להן אותו מהידיים?

​

ענת: הייתם חברים מהרגע הזה?

​

עליזה: מהרגע הזה אני לא יודעת מה קרה איזה כישוף, זה משהו שזה נבצר מבינתי להבין איך זה קרה. אבל ברגע שאמרתי לו – אילן שמרתי לך מקום, זה כאילו אמרתי אילן שמרתי לך מקום בלב אצלי. זה התפרש כאילו אני הצעתי לו חברות. אבל זה ממש לא היה הכיוון. והשכנה שלנו עד היום הייתה אומרת 'זה יחזיק רק שבוע, יחזיק רק חודש', ואנחנו בשמחה כבר 50 שנה ביחד. והקמנו ממלכה מאוד גדולה, יפה, מכובדת. וביום שקיבלתי את הצו הראשון אמרתי לו – אילן, אני הולכת לצבא? והוא אמר 'עזבי צבא, בואי נתחתן'. וזו הייתה הצעת הנישואין שלו."

​

אידיאולוגיה בקיבוץ

​

"עליזה: אני רוצה רק לספר מה זה חיים עם אילן. אילן יש לו ראש אנליטי והוא באמת איך שאומרים – גאון. הוא איש נורא חכם, בעל ידע. בכל מקום שאנחנו מטיילים הוא תמיד מוסיף ואנשים מתפעלים 'איזה ידע יש לו. וזה חיים מרתקים עם אדם כזה. לא תמיד זה חיים קלים כי אילן דעתן ואילן מחליט ואילן לא תמיד מוותר בסך הכל יש לו ראיה נכונה של החיים, ראייה משפחתית, והוא מאוד אהוב עלינו מבחינה של משפחה הוא מוקד טוב ורצוי, ועוד 50 שנה בבקשה."

​

עליזה הולכת לה לסידורים, ועוד תשוב בהמשך. אבל היא משאירה כמו רמז בלתי מפוענח, מה כוונתה בדעתן, עומד על שלו? אני שואלת בהיסוס ולאילן תשובה בשלוף.

​

"מהיום הראשון שלי בקיבוץ, כחבר, השתחררתי, דבר ראשון אמרתי למחלק העיתונים אני לא רוצה עיתון דבר, רוצה מעריב. מה זאת אומרת? מחלקים לכולם דבר. אני שברתי את הסטיגמה של עיתון דבר בבוקר."

​

ולאלו מהמאזינים שלא חיו בתקופה ההיא, אולי צריך להסביר עד כמה היה זה דבר לא מקובל. הקיבוץ הושתת בדיוק על היסודות שאילן ניסה לנפץ – היסודות שאומרים שגם את הסבון והשמפו, והכרית – תקבלו באופן זהה לכל החברים. דמיינו את זה כך –  נניח אתם חבורה גדולה של ילדים שמסובבים קרסולה, כולם ביחד מסובבים והיא מתחילה לנוע מהר יותר ומהר יותר, ופתאום בה אחד הילדים ואומר – אולי נסובב אותה לצד השני?

​

"אילן: דבר שני זה היה נושא האספקה הקטנה. בקיבוץ הישן היה מחסן אספקה, משם קיבלת כך כף סבונים כל חודש, כך וכך משחת שיניים, פעם בשנה גומי וסמרטוט, כל מיני דברים כאלה – הקצבות. אמרתי אני לא רוצה סבון רות, אני רוצה נקה 7. אמרו לי 'זה עולה יותר'. לא אמרתי לכם כמה לתת, באותו תקציב תנו לי נקה 7. לא רוצה משחת שיניים שנהב, רוצה משחת שיניים זברה.

​

ענת: למה?

​

אילן: מה זה חשוב בכלל? לא רוצה להסביר למה. זו בדיוק הנקודה. לא רוצה שחברי הוועדה יגידו לי במה לצחצח שיניים. וזה לא רק אני. די מהר עברו לתקציב אספקה חודשי – קיבלת כסף וקנית מה שאת רוצה. כלומר היו לי דברים ברורים – אני לא יכול שוועדה תחליט לי עם מה לצחצח שיניים. ובסוף זה הפך להיות תקציב אישי ואז תקציב כולל, וזה עוד לפני ההפרטה."

​

את מאבקיו בקיבוץ המשיך במרוצת השנים, והיה אחד הפעילים העיקריים בתהליך ההפרטה שעבר הקיבוץ, אבל השנה בציר הזמנים שלנו היא 1967, ובעולם החיצוני הוא נדרש למאבק גדול, ודחוף יותר.

​

ששת הימים

​

"בששת הימים אני הייתי מילואים. איך אומרים – מילואים ורפתן. בפברואר עשו אימון הקמה. היינו גדוד חדש ועשו אימון הקמה של הגדוד."

​

רק שנה לפני כן סיים את השירות הסדיר, והנה 1967. בפברואר מוקם גדוד מילואים חדש בחטיבה 55 של הצנחנים – גדוד 71. עוברים כמה חודשים והנה כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים והגדוד כבר מגוייס, ולא לעוד אימון.

​

"התגייסנו כל החטיבה, והתפקיד שלנו בכלל לצנוח ממערב לאל עריש על מנת לחסום תגבור מצרי לכיוון התעלה, לכיון הרצועה."

​

אל עריש, בצפון חצי האי סיני, היתה קרובה למדי לרצועת עזה ולגבול עם ישראל. בשל הפצצות חיל האוויר את שדות התעופה המצריים ביום הראשון של המלחמה, נראה היה שהחזית המצרית בשליטה, ולעומתה חזית אחרת נמצאת במצוקה.

​

"בקיצור אנחנו ממתינים עם הציוד, מוכנים לעלות למטוסים לצניחה, ו-מתחילים הסיפורים. אנחנו שומעים כל הזמן 'הירדנים מפגיזים את ירושלים' ובינתיים עוברות עוד ועוד שעות, ונחנו בינתיים לוקחים גדוד אחד לירושלים ואחרי זה עוד גדוד ועוד גדוד ואחרי זה כל החטיבה עולה לירושלים.

​

עלינו עד לצד המערבי של ירושלים, שומעים מדי פעם פגזים ירדנים, וכמובן התושבים 'סוף סוף הצנחנים הגיעו, יהיה מי שישמור על ירושלים'."

​

חטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור, ובה גדוד 71 בו לוחם אילן, מגיעים לראשיתו של הקרב בירושלים המחולקת, הזירה הקשה ביותר של מלחמת ששת הימים.

​

"שתי נקודות חצו שם את הקו – אחת בגבעת התחמושת שזה היה גדוד 66, ואחת בשמואל הנביא שזה היה הגדוד שלנו, גדוד 71. גדוד 28 השלישי היה צריך לעבור בפרצה, איפה שאנחנו מפנים, ולהגיע למוזיאון רוקפלר."

​

אם נשרטט לנגד עיניינו את מהלך הקרב – גדוד 71 נמצא כעת ברחוב שמואל הנביא הסמוך לקו הגבול העירוני שהפריד בין ירושלים שבשליטה ישראלית לזו הירדנית. מטרתו של הגדוד היתה לפרוץ לצד הירדני מצפון לשער מנדלבאום, שהיה המעבר היחיד בין שני חלקי העיר. לאחר הפריצה היה אמור להגיע גדוד 28, שחייליו היו מנוסים יותר, ולהמשיך את הכיבוש.

​

"עלינו, התארגנו ויצאנו להתקפה מיד. בקיצור אנחנו המחלקה שפורצת ונכנסת שראשונה, והאינפורמציה הגדולה שקיבלנו היא 'תכנסו ותראו מה שיש'. תראי, הבעיה בירושלים היא שבגלל הבתים והסלעים, מתפוצצת פצצה, בעיקר מרגמות, והרסיס עף 20 פעם. בסיני, הכל נקבר בחול – או שפגעו בך ישר או שלא. בקיצור אנחנו, גדוד 71, נכנס לשמואל הנביא, כשהמחלקה שלי פיזית  היתה הראשונה שעברה שם. אנחנו נכנסים לתוך הקו הירדני, מתפרסים לצדדים ומאפשרים לגדוד 28 לעבור דרכנו. למה זו היתה התכנית? כי אנחנו היינו הגדוד הצעיר. גדוד 28 זה גדוד ותיק שכבר ב56 נלחם. אז אמרו שהצעירים יפרצו את הקו הקשה של הקו והמנוסים יפרצו את רוקפלר. מה קורה? הירדנים שומעים את ההמולה, את הכוחות זזים, ומפגיזים. אבל כיוון שאנחנו היינו קרובים לירדנים, הפגזים עברו מעלינו ונפלו על גדוד 28, שחיכה שאנחנו נפנה. היו להם 100 נפגעים עוד לפני שנלחמו בכלל, ואנחנו כמעט ולא נפגענו כי הפגזים עברו מעלינו."

​

בדיעבד ברור כמה המזל כאן שיחק תפקיד, אבל ברגעים ההם לאילן אין זמן להתפלסף על איך ניצל, הקרב הרי ממשיך. אילן וגדודו המשיכו לכיוון קו הגבול העירוני שהפריד בין חלקה הישראלי והירדני של העיר.

"אנחנו כבשנו את מה שהיינו צריכים, שייח ג'ראח איזור של שמואל הנביא לכיוון תחנת הדלק."

​

עד השעה 6:00 בבוקר נמשך הקרב העיקש מול הירדנים. גדוד 71 ו-28 השלימו את משימתם ופרצו את קו הגבול העירוני. השתלטו על דרך שכם, ואדי ג'וז, המושבה האמריקנית ושכונת שייח' גראח'. יחד עם גדוד 66 שכבש את גבעת התחמושת בקרב המפורסם, הם הביאו את ישראל למצב בו שלטה על רצף שכונות מעבר לגבול. כך הם גם מיקמו את עצמם קרוב יותר להר הצופים, המובלעת הישראלית בשטח הירדני שהייתה תחנתם הבאה.

​

"בלילה השני, הינו צריכים לעלות לאוגוסטה ויקטוריה על מנת להתחבר להר הצופים, בהר הצופים היו כמה עשרות חיילים ופחדו שהם לא יעמדו מול התקפה ירדנית."

​

אילן פורס מפה על השולחן ומסביר, הוא זוכר הכל בכזה דיוק ופירוט, ומתאר באיפוק של מי שסיפר את הסיפורים הללו כבר פעמים רבות. הר הצופים ובו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה,  היה מובלעת ישראלית בשטח הירדני. בסמוך אליו, על הר הזיתים, היה מתחם אוגסטה ויקטוריה – איזור מפורז ירדני. החשש בישראל להר הצופים המבודד היה רב ולכן ביום השלישי ללחימה, הוחלט כי גדוד 71 בו לחם אילן וגדוד 66, יעלו להר הזיתים, לנסות לכבוש את מתחם אוגוסטה ויקטוריה, וכך להגן על הר הצופים.

​

"עלינו לאוגוטסה ויקטוריה ולאינטרקונטיננטל ממנו התמונות שרואים שצופים על הר הבית."

​

הצנחנים היו אמורים לפרוץ אל העיר העתיקה דרך שער האשפות, אך לגאווה הצנחנית הדבר לא יאה, ואמנם מלחמה מתנהלת, אך הם שינו את מסלולם ונכנסו כמו מלכים – דרך שער האריות. הכיבוש לקח שעתיים בלבד, וחלל אחד נפל בקרב, רב סרן גיורא אשכנזי.

​

"בתום ההשתלטות על הרכס, בשעה 10:00 בבוקר, ב-7 ביוני, הגיע זחל"ם מפקד חטיבה 55 של הצנחנים, מוטה גור אל רחבת הר הבית, והודיע ברשת הקשר – הר הבית בידינו. דקות ספורות לאחר מכן הגיע אל ההר הרב הצבאי הראשי שלמה גורן ורחבת הכותל התמלאה בלוחמים.

​

אנחנו נכנסנו משער האריות ופנינו שמאלה להר הבית, לרחבה. הכותל כמובן בזמנו היתה סימטה של חמישה מטר, לא מה שרואים היום. ומהר מאוד הבנו שלכבוש את ירושלים זה לא כמו לצנוח באל עריש. למרות שבהתחלה צנחנים רוצים לצנוח. וההחלפה מההחמצה של הצניחה למלחמה בירושלים, עם הכיבוש של העיר העתיקה והכותל, הבנו שזו היסטוריה. כולם הבינו שזה לא אותו דבר כמו לכבוש בסיני או לכבוש ברמה."

​

אבל אין זמן רב מדי לתחושת ההצלחה.

​

"אילן: אנחנו כובשים קודם כל את הר הבית ואחרי כן את שאר העיר העתיקה, ותוך יממה אנחנו נוסעים לעלות לכיוון רמת הגולן כי החליטו לכבוש את רמת הגולן. עד שאנחנו הגענו לרמת הגולן הסורים כבר ברחו, אנחנו היינו ברמת פוריה מעל טבריה עם מספר הליקופטרים, והיתה כוונה שההליקופטרים יורידו כוחות בסיבוב.  אבל ההליקופטרים הראשונים שהיה בהליקופטרים לא מצא עם מי להילחם, הסורים כבר ברחו. אז בסדר, ברחו אז יותר טוב. נגמרה המלחמה, חזרנו לירושלים, עשינו מסדר על הר הבית מסדר חטיבתי, ובזה נגמרה ההשתתפות שלנו במלחמת הימים.

​

ענת: ואיך הרגשת?

​

אילן: ואיך הרגשתי? בהתחלה חשבתי שאחי נלחם בעצמאות, ובמבצע סיני, והיה לנו הרושם שהילדים שלנו לא ילחמו. לא עבר הרבה זמן והגיע יום כיפור וידענו שהנכדים שלנו ילחמו, אבל אז הייתה תחושה שאולי הילדים שלנו לא ילחמו."

​

אילן פשט מדים, לבינתיים, וחזר הביתה – לקיבוץ, לעליזה, ולאהבתו השנייה – החקלאות,

הוא החל לטפס בסולם השאיפות והתפקידים. התחיל כמרכז רפת, אחר כך מרכז משק, ואז הגיעו גם הלימודים, לימודי כלכלה וחקלאות באוניברסיטה העברית. במסלול המיוחד שלו למדה קבוצה גדולה של קיבוצניקים, אליה הצטרפו עירוניים. וגם שם הצליח ליישם את עקרונות הקיבוץ, כפי שהוא מאמין בהם.

​

"זה היה מאוד משונה היכולת שלנו להשפיע על התנהלות האוניברסיטה. אחרי זה מבחנים – אנחנו עושים 2-3 בשבוע לא עושים יותר. אבל אמרו 'יש לוח מבחנים'. אז אמרנו 'כתוב? לא נתווכח. הנה שלושת המבחנים אליהם אנחנו ניגשים השבוע, אחרי זה תנו לנו מועדי ב', ומועד א' לא ניגש. עכשיו הם ידעו שאם אומרים שלא ניגש, אף אחד לא יגש. אבל המורים לא רצו לכתוב סתם, אז הם היו לוקחים את הבחינה ומעבירים למועד שביקשנו. הינו חזקים, זה לא יאומן."

​

אילן סיים שני תארים  בזמן שיא של שנתיים וחודשיים והחל קריירת ניהול בענף החקלאות. אבל למדינת ישראל היו תכניות משלה עבורו.

​

מלחמת יום הכיפורים

​

"69 מלחמת ההתשה בתעלה, 70 היינו בהתשה פעם שנייה, 71 היינו בעזה עם אריק שרון אחרי שזרקו רימון לאוטו של משפחת ארויו ונהרגו להם שני הילדים מאחורה. אריק שרון הכניס בולדוזר, חתך את מחנות הפליטים, ואנחנו התחלקנו לחוליות קטנות ונענו בשטח 24 שטח. הם לא ידעו מאיפה אנחנחנו באים, לאן הולכים, ו- השקיטו את הרצועה.  72 באמת אין מה לספר. היינו ברמת הגולן או משהו אבל לא היו סיפורים מיוחדים."

​

ואחרי שנת מנוחה שבה עשה 'רק' 45 ימי מילואים כרגיל, הגיעה שנת 73. אילן ועליזה מחליטים לצאת לחופשה חלומית בחו"ל. אך אלה לא היו בדיוק הזמנים שבהם זוג פשוט יוצא לחופש לחו"ל – ראשית, זה לא מקובל בקיבוץ, ושנית – יש כבר תחושה של מלחמה באוויר. אבל הם בחודש וחצי באירופה.

"שאלו אותי 'מה תהיה מלחמה ואתה נוסע לחודש וחצי? אמרתי להם שאני מכיר מששת הימים, שמי שבא מקליפורניה לישראל, עד שהוא נחת נגמרה המלחמה. מה המלחמות אצלנו?"

​

הוא הספיק לחזור. ואז תפס אותו צו 8.

​

"מגייסים, עובר יום ויומיים, קרבות קשים, ואנחנו, פרק הכוח הקרבי של צה"ל, נמצאים בסירקין. לא התארגנו מה לעשות איתנו. בסוף החליטו שיש מה לעשות והורידו אותנו לסיני. יום אחד אנחנו מקבלים הוראה ללכת לאבטח את מטה האוגדה כי יש מודיעין שקומנדו מצרי רוצה לפשוט עליה."

​

רק שזה נעשה ללא תיאום עם השומרים של מטה האוגדה, שהרי מתכוננים לאפשרות של תקיפה מצרית.

"המפקדים שלנו אומרים 'חבר'ה, אבל החבר'ה שם ירו עלינו'. 'לא זה מתואם הכל בסדר'. אנחנו מתחילים ללכת למטה האוגדה על איזו אוגדה אנחנו הולכים למטה. פתאום מתחילה עלינו אש, וזה הכי גרוע כי את אפילו לא יכולה לירות עליהם זו אש של כוחותינו."

​

כך, בכאוס האופייני למלחמה, הקרב הראשון של אילן במלחמה מתנהל מול כוחותינו. שומרי האוגדה יורים על מי שבאו לאבטח את האוגדה.

​

"אנחנו נשכבים בחול ומתחילים לשחות, לעשות איזו שוחה קטנה. 'הפסק אש הפסק אש'. וזו היתה הרגשה מחורבנת שיורים עליך, את יודעת שזה כוחותינו. טוב הפסיקו לירות, שכבנו שם כל הלילה ובאים למחרת. אנחנו רואים איפה שחינו ואיפה פגעו הפגזים. איך לא נפגע אף אחד? זה לא כדורים אלא היו פגזים נגד מטוסים."

​

זה היה נס מספר אחת של המלחמה הזו, ואז החל הדבר האמיתי.

​

"מתקבלת ההחלטה על חציית התעלה. אנחנו עומדים בכמעט מרכז סיני. המבצע הכי חשוב של צה"ל במלחמת יום הכיפורים – צליחת התעלה."

​

בשבת, ה-13 באוקטובר – התקבלה הפקודה להתקדם לכיוון המתלה. למחרת החל הקרב בין השריון הישראלי לשריון המצרי וב-15 באוקטובר מלחמת יום הכיפורים הגיעה לשלב השלישי שלה. אחרי מהלכי התגוננות, מגיע השלב ההתקפי. בשתיים בלילה התקבלה ההחלטה על יציאת כוח חלוץ ישראלי אל מעבר לתעלה. הכוח הראשון שצריך לצלוח אותה – חטיבה 247 של הצנחנים. זוהי אותה חטיבה 55 שאילן לחם במלחמת ששת הימים, רק בשינוי אדרת.

​

"בקיצור אנחנו עולים על הזחל"מים ונוסעים בציר הכי מוכה אש שהיה שם. זה הציר בו נלחמו מול החווה הסינית. השריון וגדוד הצנחנים הסדיר נלחמו. וצה"ל מתקיפים – יש אש, אוגפים, יש אש – אוגפים.

אמצע הלילה, אנחנו מצליחים לעבור את הקטע הזה עם האש, עומדים לפני התעלה, וממתינים שיתארגנו. מתחילים ליפול על ידינו קצת פגזים, כשאני לא יודע אם אלה פגזים שלנו שלא עברו את התעלה או פגזים מצריים לכיוון שלנו. על ידי נהרג המ"מ. הוא היה בזח"לם, קיבל רסיס למצח ומת."

​

ומותו של המ"מ החזיר את אילן מיד שלוש שנים אחורה, לתקופת מילואים אחרת. והוא נזכר בבשורה המרה שקיבל אז אותו המ"מ.

​

"סיפור בתוך סיפור, כשהיינו במוצב המזח והיתה הפשיטה על האי גרין, אח שלו נהרג. עכשיו לא היה קשר טוב אז התחלנו להעביר אחורה.. שאח שלו נהרג ויסע הביתה."

​

ואילן הבין מיד ששלוש שנים אחרי האסון ההוא, יצטרכו להעביר לאמו של המ"מ את הבשורה הקשה מכל השנייה בחייה. ומהרגע הזה  בסיפור שלנו, אילן לא רק מספר את סיפור מלחמת יום הכיפורים, הוא ממש כמו נמצא בה.

​

"עכשיו אנחנו חוזרים ליום כיפור. אנחנו מורידים את הסירות. עכשיו אנחנו הפלוגה שלנו בצליחה הלכה ימינה שזה צפונה, והיתה פלוגה שהלכה דרומה קדימה. זאת אומרת נוצר מין ראש גשר כזה, אבל ראש גשר מאוד דליל, לא עם כוחות רציניים. משום שתפקידנו היה רק לתפוס את ראש הגשר ושאחרינו יכנסו הטנקים והכל, וגשר הגלילי וסיפורים מפה ועד הודעה חדשה.

​

התכנית הייתה שכוח ראשון של שלושה גדודים יצלח את התעלה, ואחריהם יגיעו השריון ויתר הכוחות. אלא שרק גדוד אחד הצליח לצלוח אותה ואיך? באמצעות סירות גומי, וללא נפגעים."

​

לימים הפעולה הזו תיקרא מבצע אבירי לב, אבל בשלב הזה אין שמות מפוארים, יש שלוש פלוגות ישראליות שחצו את התעלה, נמצאות בשטח אוייב. 30 חבר'ה עם לא הרבה נשק קל ולא הרבה אוכל.

​

"ובינתיים הכביש שאמרנו נסגר, זאת אומרת לא יכולים להגיע כוחות נוספים ברדק, מלחמה – זה נלחם, זה נלחם. אבל אנחנו חוצים את התעלה עם מה שיש על הגב – כמות התחמושת, כמות האוכל – אין. מנת קרב אישית של 24 שעות, ואחרי זה אין אוכל, אין אוכל. 24 שעות הנקודה הזו היתה מטוווחת על ידי קטיושות מצריות, כל הזמן. עכשיו אנחנו היינו בהמתנה כל הלילה. בקיצור בערב אני אומר לחבר'ה 'יהיה משהו תעירו אותי'. אומרים לי 'מה?' 'אני הולך לישון. כשאני ישן לא מטרידות אותי ההפגזות. הסתכלו עלי.. אני הלכתי, נשכבתי בשוחה רדודה וישנתי.

​

בדרך נס, לקח למצרים זמן רב לגלות שהישראלים הצליחו לעבור אל הצד המצרי שמעבר לתעלה. זמן רב מספיק כדי שגם הכוחות הישראליים יספיקו להתארגן ולהתכונן למתקפה.

​

"המצרים לוקח להם יומיים עד שהם הבינו שיש ישראלים מצד שני, ואחרי יומיים המצרים גילו, התקיף אותנו גדוד קומנדו מצרי מכיוון צפון. והם פגעו אצלנו במי שהרים את הראש. מה שהציל אותנו בעיקר היה גדוד תותחנים שהצליח לגמור ולגרש את הגדוד של הקומנדו. חבר שלי שבהתקפה הזו נהרג, הוא היה בן יחיד. היה בחוץ לארץ, למד בארצות הברית והוא בא לארץ ולא סיפר לאמו שלו (בכי). בקיצור עם הגופה שלו שלחנו הודעה שידעו שאמא שלו לא יודעת… למחרת בסיני חום, צריך לקבור את הגופות. עשרות גופות מי יקבור אותן? אני ועוד בחורצ'יק מנגבה התחלנו לקבור, לחפור לשפוך, אחרת פחדנו ממחלות וסירחון, את בתל וסביבך גוויות."

​

שלושה ימים אחרי שחצו את התעלה,  יתר הכוחות הישראליים  סוף סוף הצליחו לעבור גם כן.

​

"בשלב הזה כבר הייתה תחושה טובה. זאת אומרת אחרי השלושה ימים שחידשו את הקשר והתחילו לזרום כוחות, זו כבר היתה הרגשה אחרת. צחקנו בהתחלה אוו עוד נצטרך להקים סוכות. אחרי זה אמרנו אוו נצטרך להביא חנוכיה. אח"כ הבנו שנצטרך להביא מצות.."

​

חטיבתו של אילן נשארה חצי שנה מעבר לתעלה, ולאחר חג המצות, באפריל, השתחרר הביתה.

​

"רעות נולדה ב 1974. היא ילדה של חופשה ראשונה או שנייה ואני הייתי במילואים ברמה, ועליזה היתה לה ירידת מים היא שכבה בשמירת הריון בבילינסון. והינו יוצאים ב-4 בבוקר עושים סיור, חוזרים ב-8 אני מרים טלפון לבילינסון 'עוד לא ילדה'. וככה זה נגרר עוד יום ועוד יום ובינתיים שני ילדים פה בלי אבא ובלי אמא – אני מילואים, עליזה בבית חולים."

​

אילן יצא מהמלחמה עם צלקותיה, כמו כולם, ועם שלושה ילדים. מלחמת יום הכיפורים שינתה את פני החברה הישראלית, והיא שינתה גם את פניהם של אנשיה.

​

"תראי אני לא, בתחומים מסויימים, אבל אני לא יכול להגיד שאני מאלה שהתפקוד המשפחתי והאזרחי שלו נפגע (בוכה). זאת אומרת תכף נכנסתי להיות מרכז משק ואיך אומרים, העבודה סוחפת. לא הייתי מאלו שלא נרדמו בלילה ולא מאלה שהסתובבו עם מחשבות או כל מיני דברים כאלה."

​

בין המלחמות, לפניהן ואחריהן, אילן תמיד היה עם שתי רגליים על הקרקע, והקרקע הזו תמיד היתה שדה, רפת, חממה או מטע.

​

"השתחררתי מהצבא עבדתי קצת בגידולי השדה, אח"כ היתי מרכז רפת, מרכז משק, ואני יודע לעבור ליד שדה, להגיד להם שבשדה הזה אין מספיק מים ובשדה הזה יש יותר מדי מים. אני לא יודע במודל במה טעיתם, במספר הדונמים או במספר העלים, אבל אני אומר לך שבשדה הזה חסר מים."

​

תפקידיו הניהוליים של אילן בעולם החקלאות הביאו את בני הזוג גם לשליחויות בעולם. אפילו חיו בקזחסטן תקופה, הכל כדי לחלוק את הידע החקלאי של בן הקיבוץ… כמה ימים אחרי שיחתי עם אילן אני גם מגלה את מה שאילן הצטנע לספר, שזכה על אחד הפרויקטיים שניהל בפרס קפלן, הפרס היוקרתי שניתן מדי שנה על התייעלות והעלאת פריון העבודה. והייתה כמובן, גם הפוליטיקה, שהתחילה עוד בגיל 16, כשהחל לחשוב שאולי הקיבוץ מחליט עליו יותר מדי, המשיכה בהפרטת קיבוץ עינת,  והתרחבה לתפקידו כסגן ראש המועצה האזורית דרום השרון, תפקיד בו שימש במשך 16 שנים.

​

החיים עם עליזה והשבט

​

דבר אחד מאוד בולט בבית משפחת שוהם – כמעט תמיד יש שם ילדים. גם במהלך השיחה שלנו מפריעים כמה מהנכדים שמגיעים ומציעים עצמם לכסח את הדשא! כן כן שמעתם נכון… אחרים מתקשרים ומבקשים עזרה בשיעורי הבית, ויש את אלו שיגיחו בהמשך השבוע כדי לסיים לפתור יחד את התשבץ. אבל האם הם מכירים את כל הסיפורים של סבא אילן או שלחלק מן הסיפורים הפרועים והשובבים יותר, נחשפו רק עכשיו? ואולי הכירו את הסיפורים אבל רק עכשיו הצליחו לקשר בין מה שלמדו בשיעורי ההסיטוריה בבית הספר לסבא הפרטי שלהם? בכל אופן נראה שעכשיו הגיע החלק בסיפור בו צריך לדבר סוף סוף גם עליהם.

​

"עליזה: הקמנו ממלכה מאוד יפה ומכובדת

​

ענת: כמה יש נתינים בממלכה?

​

עליזה: ככה, אנחנו  לא מלכים ואני לא נסיכה כמובן. יש לנו ארבעה ילדים – הבכור הדר, סיון רעות ודורון. דורון נולד כשהדר היה כבר בן 12, היתה הפסקה די גדולה, והמעניין הוא שהם קיבלו אותו כהורים. הם היו חלק מאוד פעיל בגידול שלו, הם נתנו לו את השם, הם חיבקו ואהבו אותו והם ממש היו חלק מההורים. היתי צריכה לפעמים לבקש מהם אישור או רשות לטפל בדורון. זהו והוא באמת היה ילד מחמד שלנו, והיום הוא מאוד רציני ואם ישמע שאמרתי ילד מחמד, לא בטוח שהוא יאהב את סגנון הדיבור שלי.

​

ענת: אני יכולה להבטיח לך עכשיו שהקטע הזה נשאר…

​

עליזה: כולם נשואים. 11 נכדים ו-10 מהם גרים איתנו בעינת.

​

ענת: זה מאוד נדיר שכל ארבעת הילדים רוצים לגור ליד הוריהם באותו המקום.

​

עליזה: קודם כל אני חושבת שנטענו בילדים שלנו זרעים של גם חינוך, גם משפחתיות, גם אהבת הארץ וגם אהבת האדם, וזה נטוע בכולם. אנחנו מאוד מאוחדים כמשפחה, יש לנו וואטסאפים וכל מיני השטויות שלנו כמשפחה, אנחנו אחד בתוך השני אבל לא בדבק, אלא בעצות, בחויות וברצון לדעת אחד על השני."

​

ואילן מוסיף ומשתמש בכלי הווטסאפ כמשל – לאופי הקשר בין כל הנתינים בממלכה, או איך שנוהגים לקרוא להם בקיבוץ – שבט שוהם.

​

"הטכנולוגיה היום שינתה את הקשר. וואטסאפ אז יש וואטסאפ קבוצה משפחתית, יש גם וואטסאפ אחד על אחד כשלא רוצים שכולם ידעו. יודעים ליצור את הקשר ויודעים ליצור את ההפרדה כך שלא מרגישים צפוף מדי וגם לא מרגישים אי נוחות."

​

כך, מבלי שאילן ועליזה הכירו בעצמם את המושג סבא וסבתא, הם עמלו ואהבו ויצרו את המושג הזה הזה עבור נכדיהם. כיום הם גרים במרחק 100 מטרים אלו מאלו, סליחה – יש גם כמה שגרים במרחק 200 מטר. וכשהקרבה הזו לא מספיקה, הם אורזים ציוד ונכנסים לאוטו.

​

"עליזה: כשהילדים היו בבית הספר היתה לנו מסורת של לטייל. ביום שישי האחרון שלפני סיום שנת הלימודים הינו לוקחים את כל הארבעה על האוטו והינו נוסעים לצפון והיו לנו נקודות מיוחדות שאנחנו עוצרים.

​

אילן: ובשנים האחרונות אנחנו לפחות פעם בשנה יוצאים לטיול משפחתי ליום או ליומיים, זה הווי משפחתי סגור שלנו, של המשפחה."

​

והם מהלכים יחד בשבילים ובזכרונות, מהמדינה בה נולד, עבורה נלחם, בה איבד, בה השתובב ויצא להרפתקאות ובה אהב ויצר בית, או יותר נכון – שבט.