"זכיתי": סיפור חייה של מרים אופיר

הורד את הפרק (MP3)


מהחיים ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה, דרך ההישרדות בתקופת השואה, הקמת המדינה, פירוק התנועה הקיבוצית והקמת משפחה בארץ.

"כשאני נזכרת בסיפורים, נראה שאלו דברים שקרו לא לי בכלל. אבל אני זכיתי, אני חיה, לי יש משפחה, אני שרדתי. אני זכיתי, והמילה הזאת קדושה מבחינתי. ואם תשמעו למה שזכיתי, ממה שהייתי, ממצב של חוסר תקווה, של רעב נוראי… ולראות מה שהילדים או הנכדים או הנינים שלי עוברים לעומת מה שאני עברתי, אז אני אומרת – אבל בזכותי. אני שרדתי ויצרתי משהו, וזה הכוח שנותן לי להגיע לגיל 90".

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.

מתוך הברכה של בועז, הנכד של מרים, לרגל חגיגות ה-90 של נחמן ומרים: "סבתא וסבא יקרים עשיתם ועברתם המון ב-90 שנה, אבל אלי, ב-30 ומשהו שנים שאני מכיר אתכם, נכנסתם ללב בעוצמה ובצורה שאין רבים שעשו זאת. רק היום אני מבין כמה משמעותיים הייתם, כמה לא טריוויאלי כל הזמן, ההשקעה, האהבה, המחשבה והדאגה שהענקתם לנו. אני מאחל לעצמי שאהיה סבא לנכדיי כמו שאתם הייתם לנו. הזמן עובר מהר, והתקופות המדהימות הללו לעולם יישארו כמגדלור של אור טוב, שמח וכיף טהור. על סיפורי עפולה כולנו נספר לילדינו ונכדינו. שתזכו לאריכות ימים, בריאות ואושר. אוהב אתכם מאוד".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *