במקלי עברתי את הירדן הזה: שרגא שוורץ

במקלי עברתי את הירדן הזה: שרגא שוורץ

הורדת הקובץ (mp3)

ביחס לשואת יהודי פולין, סיפורה של יהדות בוקובינה שבצפון רומניה בזמן השואה אינו מוכר. סיפורו האישי של שרגא שוורץ הוא הזדמנות לחוות את פיסת היסטוריה לא-מוכרת זו דרך עיניו של ילד בן שש, שהמסע המטלטל שעבר הוא במידה רבה גם סיפורה של קבוצת אנשים גדולה, שאינו זוכה להיות מסופר בדרך כלל. סיפורו של שרגא נוגע גם בנקודות מפתח בתולדות הקמת מדינת ישראל ובדילמות המוסריות שאנחנו חווים גם בימינו.


"אני זוכר את הלילה הראשון שלי באטאקי. צופפנו אותנו במין חורבות כאלה, של אנשים שהיו לפנינו, שהיה מלא צואה. ניקינו איזו פינה, היינו חצי בחוץ וחצי בפנים. אני זוכר את הלילה – צרחות של נשים. לימים הבנתי: היו שם אנשים מכל מיני כפרים, שבוצעו שם רציחות, ועינויים וכנראה גם אונס. אז אנשים מהטראומות, הרבה אנשים יצאו מדעתם. אני זוכר את הצרחות האלה, אני לא אשכח."

בזכרון הקולקטיבי שלנו, השואה מיוצגת לרוב בתמונות מנטליות של גטו ורשה הצפוף, או כפסי רכבת ארוכים המובילים אל המבנים של אושוויץ. סיפורה של יהדות בוקובינה שבצפון רומניה אינו כה מוכר. סיפורו האישי של שרגא שוורץ הוא הזדמנות לחוות את פיסת היסטוריה לא-מוכרת זו דרך עיניו של ילד בן שש, שהמסע המטלטל שעבר הוא במידה רבה גם סיפורה של קבוצת אנשים גדולה, שאינו זוכה להיות מסופר בדרך כלל. סיפורו של שרגא נוגע גם בנקודות מפתח בתולדות הקמת מדינת ישראל ובדילמות המוסריות שאנחנו חווים גם בימינו – ובנוסף, הוא מעלה שאלה אנושית מעניינת. האם יכול אדם לשמור על זהותו המוסרית ועל אמפתיה כלפי אחרים – גם לאחר שעבר בעצמו תופת איומה, חווה אובדן קשה ואיבד חלק מילדותו בעקבות רוע שמקורו בבני אדם אחרים?

ילדות

"שמי שרגא שוורץ. לא נולדתי שרגא: נולדתי בשם פיליפ, או למעשה – פייבל. נודע לי שאני שרגא רק בגיל 13, במחנות בקפריסין…אבל אני אתחיל מהתחלה…נולדתי בצפון בוקובינה, בכפר בשם קארפצ'ו. הורי והורי-הורי עסקו בחקלאות. הורי נולדו בזמן שהאזור היה שייך לאוסטרו-הונגריה, אני נולדתי כשהכפר היה ברומניה – תיכף אבהיר. "

אם התאור הגאו-פוליטי הזה נשמע לכם מסובך, זה מכיוון שבוקובינה אכן הייתה חבל ארץ מסובך. בוקובינה – 'ארץ עצי האשור', בתרגום חופשי – שוכנת באזור שהוא היום קו הגבול בין אוקראינה בצפון ורומניה בדרום. זהו אזור יפייפיה, עשיר בנהרות ויערות, אך בעל היסטוריה פתלתלה ומורכבת. בוקובינה החליפה שליטים ונאמנויות כמה וכמה פעמים לאורך ההיסטוריה שלה, וכתוצאה מכך חיו בה מגוון גדול יחסית של מיעוטים: רומנים, אוקראינים, פולנים, וכמובן – יהודים. בסוף המאה ה-19, כשהייתה בוקובינה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית הגדולה והקיסר פרנץ יוזף, היוו היהודים יותר מעשירית מהאוכלוסיה, ונהנו משיוון זכויות מלא.

"תמיד קראו לזה – [משפט בגרמנית], שפרושו – 'המלך והאמפרטור שלנו והקייזר פרנץ' יוזף. טוב, שיבחתי את פרנץ' יוזף, אני לא יודע אם מגיע לו או לא מגיע לו..(צחוק)"

תור הזהב והשלווה של בוקובינה והיהודים שחיו בה הסתיים ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האיפריה האוסטרו-הונגרית ורוסיה הצארית התגוששו זו עם זו בחזית המזרחית, וכמו בכמעט כל מלחמה, רבים ברחו על נפשם מאזורי הקרבות ומצאו את עצמם פליטים בניגוד לרצונם. גם דוד ורגינה שוורץ, הוריו לעתיד של שרגא, היו בין הפליטים.

"אימי הייתה פליטה במרן, שזה במורביה, ואבי היה פליט בביימן, שזה בבוהמיה. לימים זה הפך לצ'כוסלוביקה, ואז קראו לזה מורביה ובוהמיה. אימי תמיד סיפרה לי את המסע שהם עשו על עגלות מבוקובינה עד צ'כוסלובקיה, שזה בוודאי ימים רבים, עם עגלות…הם עברו דרך יערות עם דובים, וסיפורים..אחת האחיות הקטנות שלה נספתה בדרך. האמא, תוך כדי הנדודים, השד נפל בדרך. הן היו תאומות. אחת נפטרה, והשניה – החלשה מביניהן, דווקא – האריכה ימים ונפטרה רק לפני מספר שנים פה [בישראל] בגיל תשעים ומשהו."

עם תום הקרבות ב-1918 חזרו היהודים לבוקובינה. דוד ורגינה נשאו והקימו את ביתם בכפר קטן בשם קראפצ'ו, בצפונה של בוקובינה, שם נולדו פיליפ שוורץ ואחיו הגדול שלמה. כשהיה פיליפ כבן שנה, עברה המשפחה לבית שבנו בואשקאוץ"', עיירה אחרת.

"מקארפצ'ו אני רק זוכר דבר אחד. כשהיינו בטרנסניסטריה אז מאד התגעגעתי לעיירה שלי, לואשקאוץ' – אבל זכרתי שיש איזה מקום שהוא גן עדן, שזה קארפצ'ו. כנראה שכשהייתי ילד קטן, הייתי אצל סבא וסבתא, פינקו אותי- אז זכרתי שזה האידיאל."

המוזיקה, ובפרט הכינור, תפסו חלק חשוב בזהות הקולקטיבית של משפחת שוורץ בזכות דוד ושני אחיו, שהיו נגנים מוכשרים.

"אבא שלי עסק בשלושה דברים: במסחר, היו לנו אדמות, וחוץ מזה הוא היה נגן כינור. הם היו שלושה אחים שניגנו בכינור. אבי היה מנהיג התזמורת, שהוא גם מנגן וגם מדריך אותם. אני זוכר שפתחו אצלנו פארק, ובפארק במה, ואני זוכר את אבי מנגן עם תזמורת של שלושים איש, משהו כזה – שחלק מהם היו צוענים…אבא שלי ניגן בכינור, אחיו הצעיר גדל – ברוך שוורץ, אבי שמו דוד שוורץ – הם היו ידועים ככנרים. עד היום מספרת לי אמו של חבר שלי שבנעוריה שמעה שאיפה שהיה שהאחים שוורץ ניגנו, בייחוד דוד שוורץ, זה היה אירוע של כל העיירות בסביבה."

לאחר המלחמה, אגב, היגר ליאון שוורץ – אחד מאחיו של דוד, אביו של פיליפ – לניו יורק, שם הפך לאחד מאמני הכליזמר המובילים והנחשבים ביותר בארה"ב. המוזיקה לא רק איחדה וקירבה את בני המשפחה זה לזה, אלא גם לפחות במקרה אחד – הצילה אותם מצרה צרורה.

תחת הכיבוש הסובייטי

בשנת 1939 חתמו בריה"מ וגרמניה הנאצית על הסכם המכונה 'הסכם ריבנטרופ-מולוטוב' על שמם של שרי החוץ של שתי המדינות. על פי הסכם זה, בריה"מ וגרמניה ימנעו מלתקוף זו את זו במידה והיטלר ינסה לפלוש לפולין, ואפילו יחלקו ביניהן שטחים במידה ותפרוץ מלחמה מול מדינות המערב. ההסכם שירת את מטרותיו של סטאלין, שצבאו היה חלש יחסית ורצה להכנס למלחמה גדולה.
כשפרצה מלחמת העולם השניה הצליחה גרמניה לכבוש את צרפת במהירות מפתיעה – ובכך יצרה הזדמנות מעניינת עבור סטאלין. במסגרת הסכמים בינלאומיים שנחתמו עוד לפני המלחמה, הייתה צרפת ערבה לגבולותיה של רומניה ולשלומה. מהרגע שנעלמה צרפת מהזירה כישות מדינית, נותרה רומניה ללא בעלת ברית חזקה זו. בריה"מ ניצלה את ההזדמנות, וסיפחה לעצמה את בוקובינה הצפונית ואזורים סמוכים.

כחלק מהמדיניות הסטליניסטית האנטי-בורגנית, אסרו הסובייטים בעלי הון ואינטלקטואלים והיגלו אותם לסיביר. גם משפחת שוורץ היה מועמדת לגירוש.

"אנחנו היינו ברשימה. אלא מה – מאחר ואבי ואחיו היו נגנים, אז אמרו – אלא אמנם בורג'ויים (בורגנים), אבל הם יוצרים תרבות פה. אנחנו זקוקים להם. אז לא לקחו אותנו לסיביר."

הברית שכרתה בריה"מ עם גרמניה הנאצית לא החזיקה מעמד זמן רב. להיטלר היו תוכניות משלו להשגת 'מרחב מחיה' לעם הארי על חשבונו של העם הסלבי ה'נחות', וב-1941 פלש לבריה"מ במסגרת מבצע 'ברברוסה'. פלישה זו תהווה בעתיד חלק גדול מהסיבות למפלתו של היטלר – אך בטווח הקצר אילצה את ברית המועצות לסגת מבוקובינה. נסיגה זו הייתה שקולה להסרת המכסה מעל סיר הלחץ המבעבע של לאומנות וקיצוניות שרחשו מתחת לפני השטח בחבל הארץ יפה זה.

"בין היהודים והגרמנים לא היו יחסים רעים: יכול להיות שבשנות השלושים היחסים הורעו, אני לא יודע. עם האוקראינים – חיינו יחד, אבל הייתה אנטישמיות והיא התבטאה מאוחר יותר, ב-1941. זה פרץ אצלם כשהרוסים נסוגו. כשהרוסים נסוגו, עדיין לא הגיעו גרמנים ורומנים. בינתיים, האוקראינים הרימו ראש והרגו יהודים בכפרים. וגם בושקובץ'. הרגו בושקוץ' 21 יהודים, ביניהם שכן שלנו. את אבא שלי ואחיו ועוד יהודים לקחו לבית הסוהר, ועינו אותם. אומרים שאבא שלי חזר מאותו בית סוהר הוא לא היה אותו אדם במשך תקופה די ממושכת."

הגירוש לטרנסנייסטרה

הרומנים, שכרתו ברית עם הגרמנים והיו חלק ממעצמות הציר, שבו לשלוט בבוקובינה. הם אמנם בלמו את הלאומניות האוקראיניות והפרעות שהיו חלק ממנה – אבל חזרתם של הרומנים לא בישרה טובות ליהודים. בין הקצינים הרומנים היו אנטישמים שניצלו את ההזדמנות לחסל יהודים רבים ככל האפשר, וכשהגיע הדרישה מהנאצים 'לפתור' את בעיית היהודים ברומניה – לא היסס השלטון הרומני להקריב את יהודי בוקובינה. אמנם מרבית יהודי רומניה שרדו את השואה ולא נשלחו למחנות השמדה – אבל בוקובינה מעולם לא נחשבה לאזור רומני 'אמיתי', ולכן היה קל יחסית לוותר על יהודי בוקובינה, שלא היו 'רומנים אמיתיים'.

פרק זה בהיסטוריה של השואה אינו כה מוכר כפרקים אחרים – אולי כיוון שלא כלל בתוכו מחנות השמדה ומשרפות שהותירו אחריהן שרידים מוחשיים. הדרך בה חוסלו היהודים של בוקובינה הייתה צעדות מוות: מסעות ארוכים ומפרכים שגבו את חייהם של למעלה מ-150 אלף איש.

"השיטה שבה אנשים נהרגו הייתה במסעות האלה. סיפר לי יהודי לא מזמן שהוא הגיע לאיזה מקום, מאחד הכפרים האלה, והוא אמר שהוליכו אותם סחור סחור 300 ק"מ. זאת אומרת, להשמיד את היהודים בצורה כזו."

הסנונית הראשונה שבישרה על העתיד להתרחש הייתה דודתו של פיליפ, אחותה של אמו, שהגיעה לכפר.

"בכפרים, הרגו הרבה יהודים. והרבה מהם עברו בשיירות וברגל בעיירה שלנו, כולל אחותה של אמי עם שני ילדיה. אמא שלי רצה אל הרב ושאלה אותו מה כדאי לעשות: לעכב את אחותי, בעלה ושני ילדיה אצלנו – או לתת להם ללכת בשיירה שלהם. אמר לה הרב – 'אני לא יודע מה לייעץ לך. אני לא יודע למי יותר טוב: הם הולכים עם הכפר שלהם, אולי אותנו יהרגו פה? אני לא יודע מה לייעץ לך. אז האחות הלכה בשיירות. היו לה ילד כבן ארבע ותינוקת קטנה. הילד מת בדרך, ואת הילדה הרגו לה אחר כך עם…רומני לקח אותה ברגליים לעמוד של איזו אורווה. אומרים שהייתה תינוקת יפייפיה. כלומר, הדודה יצאה עם שני ילדים, חזרה בלי ילדים."

זמן לא רב לאחר מכן גורשה גם משפחת שוורץ. היעד לגירוש היה האזור שמצפון לנהר הדנייסטר שחוצה את צפונה של בוקובינה. כדי להגיע לטרנס-נייסטרה, כפי שכונה אזור זה, היה על המגורשים לחצות את הנהר הרחב. את ההמתנה לחצייה העבירו בעיירה קטנה בשם אטאקי. הזכרונות מאטאקי נצרבו היטב במוחו של פיליפ שוורץ בן השש.

"אני זוכר את הלילה הראשון שלי באטאקי. צופפנו אותנו במין חורבות כאלה, של אנשים שהיו לפנינו, שהיה מלא צואה. ניקינו איזו פינה, היינו חצי בחוץ וחצי בפנים. אני זוכר את הלילה – צרחות של נשים. לימים הבנתי: היו שם אנשים מכל מיני כפרים, שבוצעו שם רציחות, ועינויים וכנראה גם אונס. אז אנשים מהטראומות, הרבה אנשים יצאו מדעתם. אני זוכר את הצרחות האלה, אני לא אשכח."

בטרנסינסטרה רוכזו היהודים בעיירה מוגלב, שם הוקם גטו ממנו אסור היה ליהודים לצאת – פרט לאלה שאולצו לצאת לצעדות מוות או שהועברו למחנות עבודה אחרים. החיים במוגלב היו שיעור בהישרדות: החורף האירופאי הקשה והרעב המתמיד גבו קורבנות כבדים, ורבים מהיהודים שרדו באמצעות מסחר של תכשיטי כסף וזהב בתמורה לקמח. דוד שוורץ ואחיו היו מתווכים בעסקאות כאלה, וגם שני הילדים הצעירים – פיליפ ושלמה – עשו ככל שיכלו כדי לסייע.

"פעם אחת, ככה הצליחו להשיג שק של תפוחי אדמה. זה היה דבר גדול מאד – אבל כשפתחו את השק, מה מסתבר: תפוחי האדמה היו קפואים. מה עושים? החליטו לעשות מזה לביבות. מסתבר שתפוח אדמה, כשהוא קופא – הוא נהיה מתוק. לא טעים, אבל מתוק. לקחו אותי ואת אחי, שמו לנו מגש והלכנו עם הלביבות האלה לשוק ומכרנו את הלביבות. פעם אחי היה הולך עם המגש ואני הייתי אוסף את הכסף, ופעם אני עם המגש והוא לוקח את הכסף. הייתה הצלחה גדולה! ימים רבים דיברו על ההצלחה הגדולה של תפוחי האדמה הקפואים."

את שלושת השנים הבאות במוגלב הצליחה המשפחה לשרוד בקושי רב. יהודים רבים הוגלו למחנות עבודה או מתו ברעב ובמחלות: גם פיליפ חלה בטיפוס, אך הצליח להבריא – לא מעט בזכות מסירותה של אימו שהצליחה להשיג, בדרך לא דרך, חלב ואורז עבורו.

ב-1944 למדו הגרמנים את אותו הלקח שלמד נפוליאון מאה ויותר שנים לפניהם: לא קל לכבוש את רוסיה. מבצע ברברוסה נכשל כשלון כואב, ומיליונים מחיילי הוורמאכט הגרמני לא שבו מסטלינגרד והערבות המושלגות רחבות הידיים. תחת מתקפת הנגד הסובייטית נסוגו החיילים הגרמנים והרומנים בעלי בריתם. כה מבוהלת הייתה הנסיגה, וכה גדול היה הפחד מ-'הרוסים שעל הגבעות', עד שהגרמנים פוצצו גשר עץ מעל הדנייסטר כדי למנוע מהרוסים לעבור עליו – כשעל הגשר היו עדיין חיילים גרמנים ורומנים.
מראה הגשר הבוער והגופות שעליו העלה בפיליפ – עכשיו כבר כבן תשע – רגשות מנוגדים, רגשות שמעידים על האופי שיתעצב אצלו גם כאדם בוגר.

"אנחנו הגחנו לאט לאט מהביתן שבו היינו, והלכנו לראות את הגשר. ראינו שם את האנשים..החיילים הגרמנים, הרומנים, הרוגים…על הגשר, עם סוסים. ואש, הרבה אש. ראינו את המחזה הזה, וזה היה חצי נחמה. מצד שני, אני זוכר שבמשפחה שלנו דיברו – אלו בני אדם, אבל מצד שני אלו היו האוייבים שלנו."

בחזרה לחיים

הרוסים שבו וכבשו את אוקראינה וטרנסנייסטרה, וקראו לתושביה להתגייס לשורות הצבא האדום. רבים מהיהודים ברחו, אך דוד שוורץ ואחיו – שרכשו כבוד לרוסים ששיחררו אותם וחשו כי יש להם חוב מוסרי לבריה"מ – החליטו שלא לברוח.

"גייסו אותו [את האב] לצבא, בגיל 42. הוא היה מתאמן במוגלב, ואני הייתי הולך לראות את האימונים. העלו אותם על הרכבת, ואנחנו ליווינו אותם לרכבת. אחרי שלושה ימים, הרכבת הגיעה לעיר ברנקס, שם הפציצו את הרכבת. אבא שלי נפצע, חי עוד יומיים שלושה. אחיו נפצע ביד. אבי נפצע ברגל, ומסתבר שגם בכבד. שני האחים נפרדו: הוא היה פצוע קשה ביד, וביום השלישי הלך לבקר את אחיו. מצא את אבי, שעוד היה חי. הוא ראה שהוא עומד למות והתחיל לבכות. אז אבי אמר לו – 'עזוב, אחד הולך יותר מוקדם, אחר יותר מאוחר. זה גורלי.' הדוד הלך לקרוא לרופא או לאחות. כשחזר, אבי כבר היה מת."

כשנסתיימה מלחמת העולם השניה, חזרה רגינה שוורץ ושני ילדיה לואשקאוץ'. מספר חודשים לאחר מכן חזר לכפר גם אחיו של האב, ששוחרר מהשירות עקב הפציעה בידו. הדוד בישר להם על דבר מותו של דוד, וזמן מה לאחר מכן הגיעה גם ההודעה הרשמית מטעם הצבא.

"אמי הייתה צריכה ללכת למושל, שם היה רב סרן שישב, כמובן תחת תמונה של סטאלין. הוא אמר לה – 'גב' שוורץ, אני מצטער לבשר לך שבעלך נפל בקרב, הנה ההודעה הרשמית. אני רוצה להגיד לך שלך אין בעל, אבל לילדיך יש אבא: אבא סטאלין.' והצביע על התמונה."

שנים רבות מאד לאחר מכן חזרו שרגא ואשתו לבוקובינה, הפעם כתיירים. הם ביקרו בבית ילדותו של שרגא בואשקאוץ', שתו מהבאר ממנה שתה כשהיה ילד קטן – וגם ביקרו במוגילב, בתחנת הרכבת בה נפרד שרגא מאביו בפעם האחרונה.

"לקחנו מונית, יום אחד, שהסיע אותנו. ראינו את הדנייסר, וראינו את תחנת הרכבת, בדיוק את אותה התחנה, אותו רציף שמשם אבי יצא ב-1944 ושם ראיתי אותו לאחרונה. אומרים גם שרצתי כילד אחרי הרכבת. איך אפשר להרגיש? אתה יודע. געגועים לאבא. זה היה קשה. כל הביקור הזה במוגלב היה קשה."

בואשקאוץ' ניסתה המשפחה המצומצת, האם ושני ילדיה, לאסוף את השברים ולחזור לחיים נורמליים. הם הצליחו, למשל, להשיב לעצמם את הכינור יקר-הערך שהפקיד דוד שוורץ בידיו של אחד השכנים לפני המלחמה. פקדון אחר – הפרה שהייתה להם – היה קשה הרבה יותר להשבה, ודרש מאבק משפטי בו זכו, בסופו של דבר.

"אומרים שהפרה הכירה את אמא שלי ועשתה לה 'מו' אחרי שלוש שנים. אם זה נכון או לא, אני לא ערב לך..התחלנו לחיות."

אך למרות שהחיים החלו לחזור למסלולם – אמו של פיליפ החליטה, כמו יהודים רבים אחרים, שלא להשאר במקום שבו הרגו וטבחו ברבים מהם. ב-1946 נתנה ממשלת בריה"מ אור ירוק ליהודים לעזוב את שטחה לרומניה, והמשפחה יצאה למסע המפרך לעבר ארץ ישראל. התחנה הראשונה במסע זה הייתה העיירה גלץ שברומניה, שם בילו תקופה קצרה.

"אבל אמא שלי לא רצתה להשאר ברומניה. היא רצתה להגיע לפלשתינה, כי בפלשתינה יש לה אחות. איך מגיעים לפלשתינה? היא שמעה שיש רבי אחד, הרבי מסקולן, שנמצא בבוקרשט ואוסף ילדים יתומים. היו הרבה ילדים יתומים בטרנסניסטריה, שאחרי המלחמה לא חזרו לילדות. הוא אסף את הילדים והחזיק אותם אצלו, בבוקרשט. אמי שמעה על כך, נסעה לבוקרשט ואמרה – 'אם יש ילדים, מישהו צריך לבשל ולכבס להם..' אמרו לה שיקבלו אותה, בתנאי שתביאי משהו.
היא לקחה את שארית חסכונותיה – לעולם לא אסלח להם לפועלי אגודת ישראל – וקנתה מכונת תפירה של סינגר. עזבנו את גלץ והצטרפנו לבית היתומים של הרבי מסקולן."

ההצטרפות לבית היתומים 'קיבוץ חפץ חיים' בקולנטינה השפיעה על חייו של פיליפ שוורץ בשני מישורים. הראשון היה חלק מתהליך החישול הנפשי וההתבגרות בבית היתומים, שהחיים בו היו קשים ותובעניים. הרעב הכללי והמצב הכלכלי הקשה ששרר ברומניה לא פסח על בית היתומים מחד, ומאידך היו פיליפ ואחיו צריכים ללמוד איך להסתדר עם שאר הילדים – שרבים מהם היו מצולקים נפשית משנות המלחמה.

המישור השני היה החינוך. למרות שהוריו של פיליפ היו יהודים חסידיים – הדת לא מילאה תפקיד חשוב מאד בחייו, והם מעולם לא גידלו פאות או לבשו בגדים חרדיים. בבית היתומים של פועלי אגודת ישראל נאלצו השניים להתחרד – אך יותר מההתחרדות הכפויה, היו אלה הלימודים שהפריעו לפיליפ. בשנות המלחמה כמעט ולא זכו שני האחים לחינוך כלשהו: פרט לעלמה צעירה, מיס היידי, שלימדה אותם גרמנית – לא למדו פיליפ ושלמה במסגרת מסודרת. בגלץ זכו לשבת בכיתה וללמוד מעט חשבון – אבל החינוך בבית היתומים היה, עבור פיליפ, צעד לאחור.

"בקלנטינה, לא לומדים שום דבר פרט ללימודי קודש. כבר התחלנו ללמוד קצת חשבון בושקוץ' אחרי המלחמה, ועזבנו. ואז תקופות ללא לימודים. ואחר כך תקופה בגלץ, ועכשיו לא לומדים כלום. אני זוכר שנפשי יצאה ללמוד משהו. רציתי ללמוד לימודי חול."

המסע לארץ-ישראל

אך חלום ההשכלה ייאלץ להדחות שוב, שכן ללא ידיעתם של רגינה ושני ילדיה, פצח ארגון ההגנה בהכנות למבצע העלייה הגדול ביותר בתולדות ההעפלה. סוכן של המוסד לעלייה ב', זרוע העלייה החשאית של ההגנה, רכש שתי ספינות משא גדולות בארצות הברית: ה'פאן-יורק' וה'פאן-קרסנט'. שתי הספינות הפליגו לרומניה שם הוסבו להסעת נוסעים, ומשם הפליגו לבורגאס שבבולגריה. במקביל, החלו שליחי ההגנה לאסוף פליטים מכל רחבי רומניה ובולגריה ולשלחם ברכבות אל בורגס. בין הפליטים שהתכוננו להפלגה לארץ ישראל היו גם בני משפחת שוורץ.

"בסוף דצ' 1947, יום חורף קר, נסעו במשאית מבוקרשט עד לעיר הרומנית על הגבול עם בולגריה. עברנו בספינה, עלינו על רכבת משא, ונסענו לקצה השני של בולגריה, לבורגס. בדרך, כשנסענו, יהודי בולגריה בכמה ערים עמדו בתחנת הרכבת וזרקו לנו תפוחי עץ וסיגריות. לא עלה בידי לתפוס תפוח עץ, אבל תפסתי קופסאת סיגריות שכמובן לא יכלתי לעשות בהן שימוש אבל שמרתי אותן. לימים, השתלם הדבר.
עלינו על אניה. מותר לקחת רק תרמיל אחד. בינתיים, יש לנו את הכינור היקר של אבא, ורכשנו עוד כינור כי אמא שלי לא יכלה לשאת את המחשבה שהילדים של דוד שוורץ לא ינגנו על כינור. אז הלכנו לשניים שלושה שיעורים בקונסרבטוריון בגלץ, ואחר כך עברנו לקולנטינה. אבל הכינור ישנו, ומהכינורות לא נפרדים. אז אני ואחי, כל אחד עם כינור בתרמיל אחד – אסור לקחת יותר – ושלוש ארבע חולצות. עולים על האניה כדי לנסוע לא"י."

פיליפ ומשפחתו עלו על ה'פאן-קרסנט', ששמה שונה מאוחר יותר – לפי החלטת דוד בן גוריון – ל'עצמאות'. הצפיפות על האנייה הייתה אדירה: במקום אלף ומשהו איש, הקיבולת הרשמית של העצמאות, נדחסו לתוכה יותר מ-7500 איש.

אך הצפיפות, הדוחק ומחלת הים לא הצליחו לפגום בהתלהבות שחש פיליפ לקראת ההפלגה לארץ ישראל. כמו רבים מהיהודים, גם הוא נסחף ברוח הציונית שפיעמה בהם – ולא היה סמל רב עוצמה יותר לאותה רוח ציונית מאשר אנשי ההגנה והאצל, שגילמו בדמותם את 'היהודי החדש'. על האניה הזדמן לפיליפ לפגוש, בפעם הראשונה, אנשי הגנה בשר ודם. חוויות מפגש זה הייתה…איך נאמר זאת..לא מהמוצלחות.

"חבר שלי, ארתור שקולניק, ואני הלכנו לראות את ההגנה. היו בחורים צעירים עם סרט שעליו היה כתוב, כנראה, 'סדרן', והם ההגנה! הולכים לראות את ההגנה. הם היו מעין מיתוס, אנשי ההגנה וה'שטרנגרופה' (אנשיו של שטרן' [יאיר שטרן]). מאד הערצנו את זה כי ידענו על קיומן של המחתרות הללו. התקרבנו לאנשי ההגנה והחבר שלי, ארתור, אומר – 'שלום עליכם, שמי אהרן מה שמך?'. איש ההגנה מסתכל עלינו ולא עונה לו. חשבתי – אם הוא הפך פתאום מארתור לאהרן, אז אני לא יכול להיות פיליפ שוורץ. אז אמרתי לו – 'אני פייבל שוורץ'. נזכרתי בשם היהודי שלי, פייבל. איש ההגנה מסתכל עלינו, ומתחיל לדבר עם איש ההגנה השני – ולא בעברית. מה מסתבר? אלה היו בחורים בולגרים שעשו מהם סדרנים. הם גם עולים לא"י, אבל הם לא יודעים עברית, הם יודעים בולגרית! התאכזבנו מההגנה."

אך מה שהפליטים באניה לא ידעו הוא שהמודיעין הבריטי ידע על תכניות ההגנה ימים רבים לפני שהספינות עזבו את נמל בורגאס. ואולי עובדה זו אינה כה מפתיעה: בכל זאת מדובר על ניסיון ההעפלה הבלתי ליגלית הגדול ביותר בהיסטוריה של העלייה לארץ ישראל, שדרש ארגון בקנה מידה אדיר ופעילות חובקת עולם. לבריטים לא הייתה כל כוונה לתת לעצמאות ול'קיבוץ גלויות' – שמה החדש של ה'פאן יורק' – להגיע לחופי הארץ.

"עברנו את הבוספורוס והדרדנלים. פתאום החלו להופיע אוניות קרב מהצדדים. פורצת שמועה – הצי האמריקני בא לעזור ולהביא אותנו לא"י, כי הבריטים לא נתנו להכנס. לא עברו יום או יומיים, הבנו שאלו לא אוניות אמריקניות – אלה אוניות בריטיות. היינו מוקפים באוניות קרב, שש או שבע ספינות."

אניות המלחמה הבריטיות ליוו את הפאנים כל הדרך עד למימיה הטריטוריאלים של ארץ ישראל, ושם עצרו אותה. על הספינות גמלה ההחלטה לא לוותר על החלום הציוני.

"אנחנו עוצרים, ומפקד האניה מדבר אלינו ואומר – 'אנחנו נתנגד ונילחם! לא ניתן שיקחו אותנו לקפריסין.' הנפנו דגל ישראל ענק, כמו שרואים בסרטים, שרנו התקווה – וחיכינו. היו לנו צלחות פח, עשינו שני חורים והעברנו ביניהם שרוך – וזה היה כובע פלדה, כי אנחנו הולכים להלחם נגד האנגלים."

הצחוק ששמעתם ברקע שייך לגילה, אשתו של שרגא, והיא לא צוחקת לחינם. התיאור של אלפי פליטים חלשים ומורעבים עומדים על סיפון אניה עם צלחות מרק על הראש במקום קסדות ומאיימים על חיילים בריטים הוא אבסורדי בכל קנה מידה. גם דוד בן גוריון, מנהיג הישוב היהודי, הבין שמדובר באיום חסר שיניים – והורה לקברניטי הספינות להכנע, כדי להמנע משפיכות דמים וטרגדיה גדולה.

"כעבור זמן מה עצרנו שוב, והאוניות אותתו זו לזו בקוד מורס. ואז ישנה שוב הודעה, ובה נאמר – מאחר שאנחנו מאד צפופים, ומאחר ויש על האוניה זקנים, ילדים ונשים, אנחנו נכנעים. הרגשתי רע מאד. הבנו שאנחנו לא נוסעים ארצה, אלא לקפריסין."

שתי הספינות עגנו בקפריסין, שם העלו את הפליטים על משאיות, בדרך למחנות מעצר שהקימו הבריטים על האי.

"העלנו אותו על משאיות בדרך מהאניה בדרך אל מקום אחר. ולפני שאנחנו נוסעים, באו ילדים מקומיים, ויש להם תפוזים. אתה זוכר את קופסאת הסיגריות ששמרתי מהרכבת? אני זורק קופסאת סיגריות, הוא זרק לי תפוז. תאר לך אחרי שבעה-שמונה ימים בחום ובדחיסות של האוניה, כשאני לבוש בשלוש-ארבע חולצות, התפוז הזה טעמו בפי – עד היום! עשיתי עסקה טובה. מורידים אותנו במחסום אחר, שבו שופכים DDT על כל אחד."

די-די-טי היא תרכובת אורגנית להדברת מזיקים שפותחה בשלהי המאה ה-19, ובמלחמת העולם השניה הייתה בשימוש נרחב על ידי בעלות הברית כדי למנוע את התפשטותן של מגיפות כדוגמת הטיפוס, שהיו מופצות באמצעות כינים.

הבריטים ריססו את כל הפליטים באבקה הלבנה כדי לוודא שהם אינם נושאים בשערם ובבגדים הלא מכובסים את הכינים המסוכנים. נשמע כמו רעיון טוב, עקרונית – אבל לפיליפפייבל לא היה שמץ של מושג במה מדובר, כמובן.

"כל אחד עובר, עומדים חיילים אנגלים עם רובים מכודנים, ושופכים על כל אחד DDT. ראיתי את ה-DDT, תפס אותי פחד גדול. איני יודע איך קרה, התנתקתי מאמי ואחי, רצתי, לא נגע בי פרור אחד של DDT. אבל במקום לרוץ לקבוצה השניה של אנשים לבנים עם ה-DDT על הראש, נכנסתי לאיזה בניין. ראיתי מסדרון ארוך ובקצה השני יציאה. רצתי במסדרון הזה, ובאמצע מה אני רואה? חייל ג'ינגי, עומד דום עם רובה ושפם אדום, וחצאית!
תמיד סיפרתי שאם הייתי רואה דוב או אריה, לא הייתי נבהל כפי שנבהלי מהגבר הזה עם החצאית. לא למדתי שיש סקוטים ושיש להם חצאיות. איפה הייתי צריך ללמוד את זה – בקולנטינה? בקולנטינה למדנו חומש, ורש"י. כל כך נבהלתי מהחייל זה, שהמשכתי לרוץ. עליתי על משאית אחרת, ללא אמי ואחי, היחידי שאינו לבן – כולם עם ה-DDT."

בהמשך אותו היום התאחדו בני המשפחה, ונכנסו לצריפוני הפח במה שכונה 'מחנה החורף'. בהתחשב בנסיבות, היחס לעצורים היה סביר למדי: הבריטים סיפקו מזון, הילדים למדו בבתי ספר ובחדרים מאולתרים, אפילו שושנה דמארי המיתולוגית באה לשיר בפני העצורים.
ואף על פי כן היה מדובר במחנה מעצר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. החיים במחנות היו מלאים במצבי אבסורד קטנים.

"אח של אימי הגיע באוניה לפנינו, והיה במחנה אחר. לא היה גשר בין שתי המחנות, אז הלכנו וצעקנו מבעד לגדרות: אמא שלי צועקת 'פולי!' והוא צועק לה 'רגינה!', וכך הם מדברים. והשומר בצריח מחקה אותם וצועק 'רגינה!', ואנחנו צועקים לו בחזרה – 'שאטאפ ג'וני!' (Shut Up, Johnny). לא ידענו מה זה 'שאטאפ'..
עשינו שביתות, כי רצינו לעלות לארץ. שביתת רעב: לא מוכנים לקבל את המזון. מה עשו האנגלים? ביום השלישי הם כבר לא הביאו אוכל, ללמד אותנו [לקח].."

עלייה ומלחמות

ב-1948 הוקמה מדינת ישראל, ולאחר מספר חודשים הורשו העצורים לעזוב את קפריסין ולעלות ארצה.

"יצאנו ב-12 באוגוסט, על אניית הקרב 'התקווה'. הכינורות איתנו! אנחנו לא זזים בלי הכינורות האלה. הבנים של דוד שוורץ לא יכולים לחיות בלי כינור. יום אחד הם ילמדו לנגן!"

תחנתה הראשונה של משפחת שוורץ בישראל הייתה בנתניה. המפגש הראשון עם ארץ ישראל היה מרגש מאד עבור פיליפ – עכשיו כבר שרגא – מרגש כפי שרק מי שעבר את יסורי התופת של השואה וההעפלה כדי להגיע אליה יכול להבין. התרגשות זו היא משהו שלנו, הדורות שנולדו לישראל עצמאית ומצליחה, קצת קשה להבין לפעמים. אחרי הכל, מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפעמתם מיופיו של גן ציבורי בנתניה?…

"אנחנו הולכים לבקר את הפארק בנתניה, ואומרים לעצמנו – 'איזו ארץ יפה!'. על נתניה לא שמענו. אם נתניה כל כך יפה.. הייתה שם גינה ציבורית שכזו, ויפה ירקוני שרה מהרמקולים 'האמיני יום יבוא'..ואנחנו פטריוטים. ראינו חיילים מסביב ויכולנו לנשק אותם. היינו נעצרים ומנשקים אותם."

המשפחה עבר ליפו, לשכונת גבעת העליה, שם השתכנו בבית ערבי נטוש. שלמה ושרגא נכנסו, סוף סוף, למסגרת לימודית אמיתית: שלמה למד ליטוגרפיה – שיטת הדפסה מקובלת באותם הימים – ושרגא עבר למוסד הילדים 'תלפיות' של עליית הנוער ברעננה: בתחילה בכיתה ה', ואז בכיתה ז'. שרגא, שהצטיין במקצועות ההומניים, התקבל למדרשה יקרתית בפרדס חנה, אבל העדיף לרכוש מקצוע. ביפו היה בית ספר אורט – לימים אורט סינגלובסקי, על שם מייסדה של רשת אורט העולמית – שהיה האורט הראשון בישראל. מנהל בית הספר היה המהנדס צבי ריבלין, שהסכים לקבל את שרגא שוורץ – למרות שלזה הייתה מעט מאד השכלה בתחומים ריאליים, בעקבות נסיבות ילדותו המטלטלות. שרגא הצטרף למגמת האלקטרומכניקה של בית הספר. למגמת הרדיו, אגב, הוא בחר שלא ללכת בעקבות המלצה של קרוב משפחה שטען שבעוד מספר שנים לא יתקנו יותר מכשירי רדיו ולכן המקצוע לא יידרש. מגמת הרדיו הפכה, ברבות הימים, למגמת האלקטרוניקה – מקצוע שדווקא התברר כהימור מוצלח למי שבחר בו…

לצבי ריבלין הייתה השפעה חיובית נוספת על חייו של שרגא.

"ריבלין היה, נדמה לי, יקה במוצאו. הוא הביא, יום אחד, את הפטיפון שלו למבנה שהייתה בו אקוסטיקה טובה. מי שרצה היה מוזמן לבוא ולשמוע מוזיקה קלאסית. היצירה הראשונה שהביא הייתה קונצ'רטו לכינור של מנדלסון. היצירה השניה – אחד משני הקונצ'רטואים של שופן. אני יודע בדיוק מה הייתה גם היצירה השלישית: הסימפוניה החמישית של בטהובן. הפכתי לחסיד של מוזיקה קלאסית, ואני חושב שהאהבה הגדולה שלי למוזיקה קלאסית נולדה מאותם קונצ'רטים ששמעתי לראשונה [בזכות ריבלין]. היה לו פטיפון טוב, ורמקולים מיוחדים כנראה, והייתה אקוסטיקה טובה…ומאז כשאני הולך לישון, אני שומע את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס. מכור!"

עושה רושם שאם כשרון הנגינה של דוד שוורץ לא עבר לבנו, לפחות האהבה למוזיקה השתרבבה לגנים איך שהוא.

אחת הדילמות המוסריות הגדולות שהסעירו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה שאלת השילומים מגרמניה. ממשלת ישראל, בראשות דוד בן גוריון, הגיעה להסכם עם הרפובליקה הגרמנית לפיו הגרמנים יפצו את היהודים על נזקי השואה בכשלושה מיליארד מארק. הכסף היה נחוץ מאד למדינה הצעירה, אבל ישראלים רבים ראו בקבלת השילומים כשלון מוסרי ומחילה לנאצים בתמורה לכסף ויזמו הפגנות סוערות. בבית הספר יזם אחד המורים משאל בקרב הילדים בשאלה האם צריך לקבל את הסכם השילומים או לדחות אותו. אנקדוטה מעניינת מאותו משאל חושפת צד מרתק באופיו של שרגא – צד שלא נכחד אפילו אחרי הטראומות שעבר בילדותו.

"החבר הכי טוב שלי, שלמה ווקס – ניצול שואה ולימים פרופסור בטכניון – הצביע נגד. אני אמרתי שאני לא רוצה להצביע, אלא אם תיתן לי הזדמנות להסביר. אמרתי שבלב כבד, אני בעד לקחת את השילומים, אבל בתנאי אחד: יש לאגור את הכסף ולשמור אותו לצרכים מיוחדים כמו עבור צה"ל, וגם כדי לשלם לפליטים הערביים שעזבו את הארץ הזו. הוספתי משפט אחד ואמרתי להם: 'תראו, רבותי, אני גר בבית של ערבי שעזב. אני לא יודע אם הוא היה האויב שלנו או לא, אבל אני יודע דבר אחד: כשהגשם דופק לי על הגג, אני חושב עליו. זה הבית שלו. הוא טיפח אותו. הוא שם בקופסאות עציצי גרניום במרפסת הקטנה.."

עם תום הלימודים התגייס שרגא לצה"ל, כחשמלאי רכב בחיל החימוש. ב-1956 פרץ מבצע קדש, ושוב נפלה בחיקו של שרגא הזכות – הזכות המפוקפקת, במקרה הזה- להיות נוכח באחד מהאירועים החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

"עברנו ליד מקום ובו טנקים שרופים. בהתחלה חשבנו שאלו טנקים של האויב – אבל כשהתקרבנו הבנו שאלו טנקים שרופים שלנו. והלב נחמץ. ראינו שרמנים – לא אחד, לא שניים, אלא שיירה שלמה."

תחילתו של האירוע המדובר במתקפה כושלת של צה"ל על מתחם מצרי בסיני, במקום המכונה 'אום כתף'. המתקפה נכשלה – אך המצרים, שהיו בצרות בלאו הכי, החליטו לסגת בכל זאת בחסות החשיכה. מטוס ישראלי הבחין שהמתחם המצרי נטוש, ופלוגת טנקים מחטיבה 37 נשלחה כדי לברר את המצב במתחם. לכשראו הכוחות שהמצרים אכן עזבו אותו, המשיכה שיירת הטנקים מערבה כדי לחבור אל גדוד 82, שארב למצרים במרחק מה משם.
לרוע המזל, איש לא עדכן את אנשי גדוד 82 שהמתחם המצרי באום כתף ננטש. אנשי הגדוד הבחינו בשיירת טנקים גדולה שנעה לעברם מכיוון המתחם, שממנו יצאו רק ימים ספורים קודם לכן התקפות כנגד הגדוד. פלוגת טנקים מגדוד 82 הניחה בזריזות מארב לשיירה המתקרבת – מארב שנחשב עד היום לדוגמא קלאסית של לוחמת טנקים ונלמד בבית הספר לשריון – ופתחה באש. בתוך חמש דקות הושמדו שמונה טנקים של חטיבה 37, ורק אחד הצליח להנצל. הטרגדיה האיומה של ירי אש כוחותינו על כוחותינו הביאה לשינויים גדולים בנהלי הלחימה של צה"ל. שרגא המשיך לשאת עימו זאת זכרון אותו יום במדבר סיני שנים רבות.

"זה טראומתי כי אתה רואה את הצבא שלנו פגוע. בטנקים האלה היו אנשים. הבנתי שהייתה פה תאונה, תאונה מאד מצערת, וכאב לי על התאונה. אתה מבין, אתה רואה טנקים שלנו שרופים, ואנחנו עשינו את זה!"

אחרי המלחמה החליט שרגא לחזור אל ספסל הלימודים, וללמוד מקצוע. הצעה מעניינת הגיעה מעבר לים – אך חשפה אצל שרגא את סופו של תהליך התפקרות שהחל אצלו עוד כשהיה במחנות בקפריסין, כשהבין שהוא מפחד מהמורים שלו בחדר הרבה יותר משהוא מפחד מאלוהים.

"הייתה לי הצעה..לאבא שלי היו שני אחים באמריקה. אחד הדודים שהציע שאבוא ללמוד באוניברסיטה באמריקה, אבל בתנאי שאהיה דתי, ולאט לאט חדלתי להיות דתי. זה היה בשלבים. לא ביום אחד מורידים את הבארט – אז הלכו עם בארט כחול, לא עם כיפה. ללכת שוב פעם ולעשות רמיה עם עצמי בשביל ללמוד – לא הלכתי."

בדיעבד, ההחלטה להשאר בישראל וללמוד משפטים בתל אביב – בשלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים – התבררה כהחלטה נבונה מאד, כיוון שבאוניברסיטה פגש חיילת צעירה בשם גילה, שביום שירתה בשלישות ובערבים למדה משפטים.

"היה לה בן דוד, ולי הייתה ידידה. הידידה עשתה מסיבה, והיא ובן הדוד באו למסיבה. שם התחלנו לדבר, ואז לצאת ו…לא כל כך מהר, התחתנו."

שרגא וגילה נשאו ב-1964. ב-1967, כשגילה נושאת ברחמה את ענת, בתם הבכורה, פרצה מלחמת ששת הימים ושרגא חזר למילואים. הוא שוב מצא את עצמו בסיני, ושוב נאלץ להתמודד עם חוויות לא קלות.

"עצרנו, ועל ידינו היו שלושה פצועים. אחד היה רב סמל מצרי שנפצע ביד. אחד היה פצוע בבטן, קשה, ואחד אני לא יודע. הפצוע קשה זחל אליהם כדי להיות יחד איתם. התחלנו לדבר איתם. לא ידענו לדבר ערבית. הם אמרו – 'נאסר מג'נון'. אחד מאיתנו היה יוצא מצרים והתחיל לדבר איתם. הוא תרגם לנו באנגלית. אני זוכר את השיחה עם הרב-סמל. הוא אמר לי – 'תראה, אנחנו חיילים, אתם חיילים. שולחים אותנו ואנחנו ממלאים תפקיד.' הוא היה פצוע באצבעות. הוא שאל – מה יהיה איתנו? אמרתי לו שאני לא יודע, אבל אני מניח שאם יעבור כאן אמבולנס הוא ייקח אתכם. בעוד אנחנו מדברים, פתאום נפל פגז, והיה פיצוץ. אמרו שנעלה מייד על מכוניות ונעזוב את המקום."

מה שארע לאחר מכן הוא אירוע לא קל. הוא כל כך מעיק ומייסר, עד שהוא טורד את מנוחתם של שרגא וגילה גם היום, כמעט חמישים שנה מאוחר יותר, ובמהלך הראיון הם התלבטו אם כדאי בכלל לספר עליו.

חייל שהצטרף לגדוד של שרגא, חייל ששרגא לא הכיר קודם לכן, ניצל את ההזדמנות ובעוד שכולם עלו על הג'יפים ונמלטו מההפצצה – שלף תת מקלע וחיסל את שלושת השבויים המצרים. בסערת הקרב בחר שרגא, באותו הרגע, שלא לדווח על האירוע למפקדיו: החלטה שהוא אינו שלם עימה עד היום.

"תשמע, זו בעיה במלחמה. אסור להרוג שבויים, וזה פשע חמור, נקודה. זה ליווה אותי הרבה זמן ובאיזה שהוא מקום האשמתי את עצמי. באותו הרגע לא הרגשתי את זה, אבל הייתי צריך לומר דבר אחד – הבחור הזה והזה, שאני לא מכיר אותו, עשה כך וכך."

שנים לאחר מכן סיפר שרגא לדדי, הבן הצעיר, על מאורעות אותו היום. דדי לא לקח את זה בקלות, עד שלמרבה האירוניה זימן לו הגורל את אותן הנסיבות ממש .

"אבא שלי סיפר לי את הסיפור הזה כשהייתי בן 14, והייתי מזועזע מזה. הייתי אידיאליסט. כנראה שהזעזוע הזה השפיע גם על אבי, על זה שהוא לא המשיך לרדוף את זה הלאה, אחרי זה, כי זה רצח. אני החזקתי בדעה שאבא שלי היה צריך להסגיר את האנשים האלה, עד חורף 92'-93' שבו מצאתי את עצמי בתוך מחנה הפליטים ג'בליה. היינו יוצאים לשם כמו למלחמה. חצי מהאנשים היו נשברות להם השיניים מאבנים. ג'בליה הייתה קשה. הייתי חובש בנח"ל."

קבוצת חיילים מהפלוגה של דדי לכדה מיידה אבנים: ילד צעיר. החיילים לקחו אותו למועדון של הפלוגה ושם היכו אותו בעוד הוא כפות. דדי, שנכנס למועדון במקרה, עצר מייד את ההתרחשות וסילק את החיילים המכים. זמן מה לאחר מכן פנה אליו אחד הקצינים ודרש לדעת מי היו החיילים המכים. דדי לא סיפר.

"באותו הרגע אני חושב שמאד הבנתי את אבא שלי. באותו הרגע הבנתי לגמרי מדוע אבי לא הסגיר את החייל. זה היה לי כל כך ברור פתאום. הדיעה שלי, שאני מחזיק בה עד היום, שכשמעמידים אנשים בסיטואציות מאד מאד קשות, כמו מלחמת ששת הימים, אז יש אנשים שכל חטאם הוא שהם יותר חלשים, ואז הם עושים מעשים שלא יעשו."

'כולם בני אדם..'

ההומניות של שרגא והרגישות לסבלם של אנשים אחרים מצאה אצלו ביטוי גם במקצוע שבחר לעצמו.

"בהתחלת הקריירה עבדתי במשרד עורך-דין, בתחום הנזיקין. וראיתי שאלו שני מחנות שמנסים לרמות אחד את השני. אדם נפגע בתאונת עבודה או תאונת דרכים. באים הרופאים שלו ומחמירים את הערכת הפגיעה שלו. מצד שני, באים רופאים מחברת הביטוח וממעיטים אותה. ואני יודע שהאמת היא איפה שהוא באמצע! וכשייצגתי תובעים היה לי קשה. אני עבדתי במשרד שייצג גם תובעים וגם חברות ביטוח. ידעתי שכשאני מייצג את אלה אנחנו מקלים, האיש הזה סבל יותר, וכשאני מייצג את אלה, אנחנו מרמים. לא היה לי נעים, לכן עזבתי את התחום הזה של נזיקין, ועברתי לתחומים אחרים – בנקאות, כונס נכסים.
הייתה משפחה, שרכשו קרקע ברשפון ולא הלכו לבקר אותה. לימים השתלט אדם על הקרקע והקים שם חקלאות וחוות סוסים. כשאנחנו באנו לפנות אותו, הוא טען שבגלל שעיבד את הקרקע המון שנים, יש כאן התיישנות ויש לו זכויות על הקרקע. ניהלתי משפט. הלקוחה שלי אמרה שהיא שמעה שעורך הדין המפורסם של הצד השני מעולם לא הפסיד משפט. אז אמרתי לה – 'לכל דבר שאף פעם לא קורה, יש פעם אחת שהוא כן קורה.' וזכינו, כי היינו צריכים לזכות, ונקטתי בפעולות הנכונות של ניהול המשפט – ולא ניהלתי הרבה משפטים – אז הרגשתי סיפוק גדול."

אז יש סיפוק גדול, ויש הצלחה גדולה: ענת, דדי והנכדים – כולם מוצלחים בתחומם, וכולם – כפי ששרגא עצמו שם זאת – 'בני אדם'. לא לכל סיפור יש משל, אבל אם לסיפורו של שרגא יש משל – אזי הוא שאהבת אדם ואמפתיה לזולת, גם במצבים קשים, היא תכונה טובה ומשתלמת.

"מה הזכרון הכי שמח שלי? אם להיות בנאלי, אומר שיום החתונה – כמו אצל רוב בני האדם. הרגע המאושר הוא עכשיו. כשאני עושה את חשבון הנפש, אני מתקרב לשנתי השמונים, ואני אומר – 'במקלי עברתי את הירדן הזה!'. כלומר, באתי עם תרמיל, עם כמה חולצות שהתבלו כולם בקפריסין, עם כינור – שאני לא מנגן עליו, עדיין, אבל יש תקווה כשאני אצא לפנסיה, יש תקווה…אז אני רואה בלי עין רעה, הילדים מסודרים ומוכשרים. הכל במידה. הנכדים בסדר. אז אני אומר – 'ברוך השם'. שרדתי!"

ואגב, הכינור של דוד שוורץ? הוא עדיין קיים – במחסן של שרגא. ואם שרגא לא ילמד לנגן עליו בפנסיה, וכנראה שענת ודדי גם הם כבר לא יהיו כנרים גדולים – יש עדיין תקווה שהנכדים, או מקסימום הנינים, של דוד שוורץ – יום אחד, הם ינגנו בכינור.

קישורים נבחרים:

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל פונט