הפודקאסט הזה הוא סביב אדם נחוש. הסיפור האישי שבמרכז הפרק נמתח מסביב לגלובוס; הוא כולל משפחה ענפה שבניה ובנותיה פרוסים בארצות שונות בעולם, והוא כולל חדשנות וחשיבה יזמית שמנסה לראות מה עוד אפשר לעשות בתוך המתרחש. אמנם בפודקאסט נשזרים סיפוריהם של כמה בתי קולנוע שנבנו בישראל, אבל כאשר מדובר באדם המרכזי שסביבו נעה התוכנית הזאת – יצחק מזרחי, נדמה שהעניין הוא דווקא בשורשים; השורשים הם אלו שחודרים הכי עמוק. כשמכירים את השורשים, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו.

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.

סיפורו של מוטי פישביין, שאומנות ויצירה היו חלק בלתי נפרד מחייו. במשך 18 שנה מוטי טיפח קריירת צילום משגשגת והיה אחד הצלמים המסחריים הכי מוכרים ומוערכים בארץ ובעולם. הוא התמחה בצילומי סטיל לייף (Still Life) מורכבים וצילם עבור אינספור חברות. למוטי היה גם תחביב נוסף – עולם רכיבת האופניים, גם בו מוטי שאף למצוינות.
ב-30 במרץ 2019, במהלך רכיבת האופניים הקבועה שלו בשבת, מוטי חווה אירוע לבבי והתמוטט. מותו נקבע זמן קצר לאחר מכן.
את החלל שנשאר אחרי לכתו קשה למלא, אבל המשפחה החליטה לנסות ולספר לכם, מאזינים יקרים, מי היה מוטי דרך העיניים שלהם.

לב הוא אחד מבכירי המהנדסים שעבדו בתעשייה האווירית, אבל ההישגיים המקצועיים שלו לא מרמזים ולו בקצת על המסע שהוא היה צריך לעבור בדרך אליהם – זהו סיפור על גבורה ואומץ לב, על התמודדות על מכשולים וקשיים שאנשים רבים לא היו יכולים להם.

על הפרויקטים בקפריסין, וגם על המצפים בגליל שהקים – ושלושה עצים שהציל – במהלך העשורים שעשה בקרן הקיימת לישראל בפרק שלפניכם – פרק מלא הומור ומשפחתיות!

סיפורה של משפחת בית אור חוצה מדינות רבות. בפרק הראשון אנחנו נודדים בין אוקראינה, רוסיה, קריית חיים וכפר סבא, ובפרק השני אנחנו עם אורי וחניק, שמספרים על ילדותם, היכרותם בעודם נערים בתנועת "הנוער העובד", ועשייתם בחייהם הבוגרים – בקיבוץ גבים, במכללת ספיר, באקדמיה, בתחום הייעוץ הגנטי, וכמובן – התא המשפחתי.

קלר ומישל נפגשו בשטרסבורג, עיר הולדתם בצרפת, כשהיו נערים. לפני 60 שנה, ב-27 בדצמבר 1959 הם נישאו זה לזו ומאז נשארו צמודים ומאוהבים.

שניהם נולדו אל תוך מלחמת העולם השנייה, אך גילם הצעיר והרבה מזל הרחיקו אותם מן השואה והתופת. הם גדלו בלב הקהילה היהודית הציונית וניצלו כל אפשרות לביקור בישראל עד שעלו ארצה ב-1968 עם ארבעת ילדיהם הקטנים..

נקודת הפתיחה שלנו היא במרחק של בערך 8,000 ק"מ מישראל – היכן שנמצאת היום זימבבויה ועד 1979 הייתה מושבה בריטית ששמה רודזיה, או ליתר דיוק רודזיה הדרומית. הארי נולד ברודזיה בשנת 1937. הוא גדל בחווה של המשפחה עם אחיו סאני, אחותו שילה ושני הוריו – לואי ורוז.

כשהיה רק בן 16 לאחר שסיים מסלול מקוצר לבגרות התחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטת קייפטאון UCT. לאחר סיום ההתמחות באונקולוגיה עלה לארץ מתוך ציונות וכבר בגיל 33 היה למנהל המחלקה האונקולוגית של בית החולים תל השומר ושימש כאחד מעמודי התווך בהקמת מערך האונקולוגיה בארץ בשנות ה-70 וה-80. בשנת 1970 התחתן עם מרים לוין ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור איל. לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים – שרון, גיל ושלי. היום המשפחה מתהדרת גם ב-14 נכדים! כיום הארי מתגורר עם אשתו רותי בעיר תל אביב, ועדיין ממשיך לעזור כמה שאפשר לקולגות ולמטופליו.

דרום תל אביב, רחוב סלמה. בתי המלאכה שעל הרחוב מפיקים צלילים של עשייה ועבודה. על קירות בתים מצוירים טקסטורות גרפיטי זרחני וקולות מחאה ובפינת רחוב צ׳לנוב, ניצב בניין מספר 107, בניין בן שלוש קומות, בית משפחת אריכא – בו מתגוררים האב יהודה האם שולמית ותשעת ילדיהם: יואל, אחינועם, דני, איילת, ברכה, יוני, שלום, עמי ואלעזר. התכנית מציגה את הערכים המובילים עליהם גדולה האחים האמונה, דרך הארץ והאחדות, זהו סיפור מיוחד – שמח, עצוב, מרגש ומצחיק שמשלב בתוכו את סיפורה של העלייה מתימן, של הקמת ארץ ישראל ושל העיר תל אביב.

נדמה כי איצ׳ה כיוון תמיד אל עבר קצה האופק – בצחוק, בחיוך, בהנאה גמורה, ובעיקר – בסקרנות אין קץ על מה מסתתר שם מעבר לפינה.

הפרטים הבסיסיים נראים פשוטים – איצ׳ה נולד בתל-אביב, גדל בירושלים, היה נוטר, למד הנדסה בטכניון, עבד עבור חברות ישראליות באפריקה בשנות השישים כמו מהנדסים רבים אחרים, ניהל פרויקטים עבור החברות האלו בארץ, ואחר כך פנה לעסקים פרטיים.
אבל – כמו כל דבר בחיים – בין הלאקוניות הזו – לאופן שבו הדברים התנהלו במציאות – תהום פרושה.