ב-1994 יצא הסרט הבלתי נשכח – "פורסט גאמפ" – המגולל את סיפורו של פורסט, שלמרות שלל מגבלות הצליח להגיע הכי רחוק שאפשר בכל תחום שבו נגע, והיה לחלק בלתי נפרד מסיפורי ההיסטוריה של ארצות הברית. אמנם מדובר על סרט עלילתי ועל דמות בדיונית, אבל משה גלעד, הוא ללא ספק מתחרה ראוי על התואר "פורסט גאמפ הישראלי".
סיפור חייה של לאה זלמן, ששימשה במשך יותר מארבעים שנים כאחות בבית החולים איכילוב, הוא סיפור של אהבה עמוקה למקצוע ולמשפחה, של מסירות ושל איכפתיות אינסופית. בפרק זה נפרס מסעה שהחל כילדה בבולגריה ערב מלחמת העולם השניה, דרך העקירה מהבית המפואר בו גדלה והעליה לארץ ישראל הנבנית. מסעה של לאה נמשך כאחות שהקימה מהיסוד את מחלקת הלב בבית החולים איכילוב בתל אביב לצד פרופ' שלמה לניאדו, עובדה שהיא גאה בה מאוד. לצד אלו, הקימה לאה משפחה יחד עם בעלה ברוך (ז"ל), ויחד איתו חינכה בת ובן, שגם מתראיינים בפרק.
מורה דרך ותיק כאורח חיים, דובר 5 שפות -אוהב אדם ואוהב את הארץ נופיה ומורשתה; ממיין, מתרגם ומתעד בלתי נלאה של תולדות המשפחה האצורים אצלו בארכיון גדוש מסמכים ומידע; ורוכב אופניים אדוק בלי פשרות.
חיים ממפתחי תיירות האופניים בישראל, הנחיל את הדרך גם לילדיו. סיפורו המרתק השל חיים רוקמן הוא לא רק סיפור של אדם יוצא דופן ושל משפחה מיוחדת, הוא גם סיפורה של תקופה.
הפודקאסט הזה הוא סביב אדם נחוש. הסיפור האישי שבמרכז הפרק נמתח מסביב לגלובוס; הוא כולל משפחה ענפה שבניה ובנותיה פרוסים בארצות שונות בעולם, והוא כולל חדשנות וחשיבה יזמית שמנסה לראות מה עוד אפשר לעשות בתוך המתרחש. אמנם בפודקאסט נשזרים סיפוריהם של כמה בתי קולנוע שנבנו בישראל, אבל כאשר מדובר באדם המרכזי שסביבו נעה התוכנית הזאת – יצחק מזרחי, נדמה שהעניין הוא דווקא בשורשים; השורשים הם אלו שחודרים הכי עמוק. כשמכירים את השורשים, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו.
"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.
סיפורו של מוטי פישביין, שאומנות ויצירה היו חלק בלתי נפרד מחייו. במשך 18 שנה מוטי טיפח קריירת צילום משגשגת והיה אחד הצלמים המסחריים הכי מוכרים ומוערכים בארץ ובעולם. הוא התמחה בצילומי סטיל לייף (Still Life) מורכבים וצילם עבור אינספור חברות. למוטי היה גם תחביב נוסף – עולם רכיבת האופניים, גם בו מוטי שאף למצוינות.
ב-30 במרץ 2019, במהלך רכיבת האופניים הקבועה שלו בשבת, מוטי חווה אירוע לבבי והתמוטט. מותו נקבע זמן קצר לאחר מכן.
את החלל שנשאר אחרי לכתו קשה למלא, אבל המשפחה החליטה לנסות ולספר לכם, מאזינים יקרים, מי היה מוטי דרך העיניים שלהם.
לב הוא אחד מבכירי המהנדסים שעבדו בתעשייה האווירית, אבל ההישגיים המקצועיים שלו לא מרמזים ולו בקצת על המסע שהוא היה צריך לעבור בדרך אליהם – זהו סיפור על גבורה ואומץ לב, על התמודדות על מכשולים וקשיים שאנשים רבים לא היו יכולים להם.
על הפרויקטים בקפריסין, וגם על המצפים בגליל שהקים – ושלושה עצים שהציל – במהלך העשורים שעשה בקרן הקיימת לישראל בפרק שלפניכם – פרק מלא הומור ומשפחתיות!
סיפורה של משפחת בית אור חוצה מדינות רבות. בפרק הראשון אנחנו נודדים בין אוקראינה, רוסיה, קריית חיים וכפר סבא, ובפרק השני אנחנו עם אורי וחניק, שמספרים על ילדותם, היכרותם בעודם נערים בתנועת "הנוער העובד", ועשייתם בחייהם הבוגרים – בקיבוץ גבים, במכללת ספיר, באקדמיה, בתחום הייעוץ הגנטי, וכמובן – התא המשפחתי.
קלר ומישל נפגשו בשטרסבורג, עיר הולדתם בצרפת, כשהיו נערים. לפני 60 שנה, ב-27 בדצמבר 1959 הם נישאו זה לזו ומאז נשארו צמודים ומאוהבים.
שניהם נולדו אל תוך מלחמת העולם השנייה, אך גילם הצעיר והרבה מזל הרחיקו אותם מן השואה והתופת. הם גדלו בלב הקהילה היהודית הציונית וניצלו כל אפשרות לביקור בישראל עד שעלו ארצה ב-1968 עם ארבעת ילדיהם הקטנים..