התאריך 18 בפברואר 1943, הוא לדידו של משה בראון מוברא בפי כל, היום שבו הוא נולד מחדש. זה היום שבו הנער בן ה-13, הגיע לארץ ישראל כאחד מילדי טהרן. בכך הסתיים מסע התלאות שהתחיל בהמלטות משפחתו מאימת הנאצים מעיירת הולדתו סמןך לוורשה לארכנגלסק שבחוג הקוטב הצפוני והמשיך בסמרקאנד באוזבקיסטאן.

מהרגע שהרכבת עצרה ברחובות ומוברא אכל לראשונה תפוז שלם הוא פתח במסע נוסף – מסע אל לב הישראליות. כאשר התחנות המרכזיות מעתה הן: המוסד החינוכי אהבה; הפלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות; היותו גיאלוג והחברה "גיאופרוספקט- גאולוגיה סביבה ותכנון" שהוא הנשיא שלה.

אלי מאיו, בן לראש הקהילה בפורט סעיד, התגייס במחתרת לסייע ליהודי מצרים בכלל וליהודי עירו בפרט, בשיתוף פעולה עם אנשי סוד ישראלים, שעל חלקם הוא עדיין מסרב לחשוף פרטים. 

סיפורו של אלי מאיו הוא סיפורם של גיבורי ישראל, מהכמיהה לארץ ישראל, דרך הסכנות והמאמצים יוצאי הדופן להציל יהודים ולהעלות אותם לארץ, ועד להתמודדות הכמעט-בלתי-אפשרית עם חיים והקמת משפחה במדינתנו הצעירה.

ב-1994 יצא הסרט הבלתי נשכח – "פורסט גאמפ" – המגולל את סיפורו של פורסט, שלמרות שלל מגבלות הצליח להגיע הכי רחוק שאפשר בכל תחום שבו נגע, והיה לחלק בלתי נפרד מסיפורי ההיסטוריה של ארצות הברית. אמנם מדובר על סרט עלילתי ועל דמות בדיונית, אבל משה גלעד, הוא ללא ספק מתחרה ראוי על התואר "פורסט גאמפ הישראלי".

סיפור חייה של לאה זלמן, ששימשה במשך יותר מארבעים שנים כאחות בבית החולים איכילוב, הוא סיפור של אהבה עמוקה למקצוע ולמשפחה, של מסירות ושל איכפתיות אינסופית. בפרק זה נפרס מסעה שהחל כילדה בבולגריה ערב מלחמת העולם השניה, דרך העקירה מהבית המפואר בו גדלה והעליה לארץ ישראל הנבנית. מסעה של לאה נמשך כאחות שהקימה מהיסוד את מחלקת הלב בבית החולים איכילוב בתל אביב לצד פרופ' שלמה לניאדו, עובדה שהיא גאה בה מאוד. לצד אלו, הקימה לאה משפחה יחד עם בעלה ברוך (ז"ל), ויחד איתו חינכה בת ובן, שגם מתראיינים בפרק.

מורה דרך ותיק כאורח חיים, דובר 5 שפות -אוהב אדם ואוהב את הארץ נופיה ומורשתה; ממיין, מתרגם ומתעד בלתי נלאה של תולדות המשפחה האצורים אצלו בארכיון גדוש מסמכים ומידע; ורוכב אופניים אדוק בלי פשרות.
חיים ממפתחי תיירות האופניים בישראל, הנחיל את הדרך גם לילדיו. סיפורו המרתק השל חיים רוקמן הוא לא רק סיפור של אדם יוצא דופן ושל משפחה מיוחדת, הוא גם סיפורה של תקופה.

הפודקאסט הזה הוא סביב אדם נחוש. הסיפור האישי שבמרכז הפרק נמתח מסביב לגלובוס; הוא כולל משפחה ענפה שבניה ובנותיה פרוסים בארצות שונות בעולם, והוא כולל חדשנות וחשיבה יזמית שמנסה לראות מה עוד אפשר לעשות בתוך המתרחש. אמנם בפודקאסט נשזרים סיפוריהם של כמה בתי קולנוע שנבנו בישראל, אבל כאשר מדובר באדם המרכזי שסביבו נעה התוכנית הזאת – יצחק מזרחי, נדמה שהעניין הוא דווקא בשורשים; השורשים הם אלו שחודרים הכי עמוק. כשמכירים את השורשים, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו.

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.