אהבה בת 70 – הסיפור המשפחתי של אדי וציפורה שביט

אהבה בת 70 –  הסיפור המשפחתי של אדי וציפורה שביט

הורד את הפרק (mp3)

"אתמול ביקשתי מטל לבוא…"
אתם נכנסים עכשיו לעיצומה של שיחה, על קפה ועוגה, בבית משפחת שטרייפלר שביט.

"ואמרתי לו טל, נחנו הולכים יחד לשוק ואתה מלמד אותי איפה לקנות שרימפס וקלמארי, ואח"כ אתה בא איתי הביתה ואנחנו מכינים שרימפס וקלמרי. 

[ציפורה] זה באופן יוצא מן הכלל ואני נגד זה, אדי יש לו תפקידים רבים בחיים, הוא עושה המון דברים ואני מסתדרת טוב מאוד בלי שהוא מבשל, אבל מה הוא עושה תמיד? הוא מוריד מהשולחן."

אני והנכד יוני, הצטרפנו לשיחה וארוחה בביתם של אדי.

"[יוני] להכין קלמארי בגיל תשעים ועוד מעט ארבע, נכון? 

[אדי]חמש."

וציפורה…

"[ציפורה] אני 93 למה אפשר לצפות?"

…שביט. הם יחד כבר 71 שנים, אבל ברגע הזה אדי מחליט לשבור את חוקי הבית ולשנות את התפריט.

 

"[אדי] אנחנו הולכים לשנות את המנות כי מספיק עם גפילטע פיש, אנחנו עוברים לקלמארי."

בדיון הזה גם ציפורה וגם אדי, לא עומדים לוותר.

"[ציפורה] אני לא כל כך בעד כל העניין, אני צריכה שיסתובבו לי במטבח? אוי ואבוי לי! 

[אדי] תראי אנחנו 70 שנים אוכלים אותו אוכל, הבנת? 70 שנה. ציפורה אומרת אני למדתי אצל אמא שלי לפני 70 שנה כך וכך וככה אני רוצה להמשיך, אני לא יכול יותר לאכול את זה."

השיחה הזו נותנת לכם קמצוץ מן האופי של אדי וציפורה – אדי, מהנדס, מנהל ויזם שלאורך כל הקריירה שלו נע מפרוייקט שאפתני אחד לאחר ולא מפסיק לחשוב על רעיונות חדשים גם עכשיו, וציפורה, אישה מקסימה ומסורה, שאוהבת לשמור על גבולות הגזרה שלה. אבל למען האיזון, הנה מה שאדי מתלונן עליו:

"[ציפורה] בואי אני אראה לך את הפריזר. היום הוא ריק, זה נקרא אצלי ריק.

[ענת] זה נקרא ריק?

[ציפורה] ליפתנים יש לשבוע, אני מבשלת הרבה אורז קופסאות קטנות, עוד דברים כאלה, עוד לפתנים, פה בשרים, מסומן, את מבינה? 

[ענת] אני ספרתי עכשיו יש 28 קופסאות.

[ציפורה] כן אבל בדרך כלל זה מלא!"

אני מתבלבלת ולא יודעת באיזה צד אני – אדי או ציפורה? ציפורה או אדי?. אז אני ממשיכה להאזין מהצד לטיעונים משני הצדדים, וכעבור כמה דקות של שיחה, ציפורה מכריזה על הפסקת אש.

"[ציפורה] אם אתה כל כך רוצה אני אלמד לעשות את זה, אני יכולה ללמוד את הדבר המסובך.

די] אוו עכשיו את אומרת את זה. שלשום היה ויכוח נוראי.

[ענת] אז יש כאן התפשרות מהויכוח שלשום? 

[אדי וציפורה] כן! 

[ציפורה] אין אגואיזם אצלנו. הכל אחד בשביל השני, גם הוא וגם אני.

[אדי] לא קיים אגואיזם."

מרגע שהושגה הפשרה אדי מתפנה לחלום ולסכם.

"[אדי] זה יהיה נורא נחמד לאכול שרימפס אז אנחנו עולים על הגל של הsea food  ואנחנו נעשה את זה בסופו של דבר, נכון ציפורה?

[ציפורה] מה שאתה אומר בעלי נכון, אמת ויציב. 

[ענת] אדי, זה תמיד ככה, זו התשובה? 

[אדי] בפני קהל זה תמיד ככה (צוחקים) 

[ענת] מבינה למה החזקתם ביחד 70 שנה!"

אדי וציפורה הם זוג משמיים. סיפור אהבה רגיש ומיוחד, שמשלב בתוכו רפטואר של קריירות שנטוו בהיסטוריה של מדינת ישראל, בביטחון ישראל, בעולם הטכנולוגי, בארץ ובחו"ל. אבל לפני הכל, בואו נחזור אחורה בזמן. לפני למעלה מ-90 שנים, הרבה לפני שידעו שגורלם יקשר זה בזו, השניים הללו נולדו.

"[אדי] אני נולדתי ב-1921 בוינה."

למשפחה יהודית אמידה, עם אב שהתעסק בנדל"ן. שנה לאחר מכן, בפולין, באה לעולם ציפורה.

"[ציפורה] אמרו לי שנולדתי ערב ראש השנה! אוקטובר 1922. כשהייתי בת שנתיים אבא שלי בפולניה, בעיר זמושצ' איפה שאנחנו גרנו, קרא בעיתון העברי שנפתחה אונ' בירושלים. הוא התרגש מאוד, לקח אותי על הידיים, ילדה בת שנתיים, הלך בין החברים שלו והקרובים ואמר 'הילדה הזו תלמד באונ' בירושלים!' וכעבור ארבעה חודשים, הוא ואמא ואני הגענו לארץ ישראל." 

למרות הערגה לירושלים, הם הגיעו דווקא לעפולה. יותר נכון לשטח האדמה הריק שממש תכף על ציר הזמן יהפוך ל-

"[ציפורה] עפולה. כי סבא קנה אדמות כשהוא היה בחו"ל בעפולה. ואבא שלי ארגן עוד 10 משפחות שהיו להן אדמות בעפולה, והם ייסדו את עפולה."

ההורים החלוצים החלו לממש את החזון הציוני ולעבוד בחקלאות, אך בגלל הבריאות הרופפת של האבא, הם זנחו את האדמה ופתחו מכולת. בינתיים ציפורה, היתה ילדה שמגשימה את החלום הציוני, גדלה ומתחנכת בארץ ישראל. היא זוכרת היטב את נוף ילדותה.

"[ציפורה] השדרות האלה מהדקלים, היה הר עם עתיקות שהיינו הולכים לחפש שם עתיקות, וטיולים שעשינו לסביבה למרחביה לבלפוריה."

היא התחנכה במוסדות הלימוד של היישוב היהודי הצעיר.

"[ציפורה] גמרתי בית ספר עממי, דרך אגב תלמידה מצטיינת. אני לא יודעת אם זה יפה להגיד דברים כאלה אבל הייתי ממש המסמר בכיתה."

ציפורה מסמיקה וחוששת שמא היא לא צנועה, אבל אדי מרגיע אותה – זכות  המשפחה לדעת מתעלה על הרצון בצניעות. אז היא ממשיכה לספר איך עברה ללמוד בכפר הילדים.

"[ציפורה] היו לי שם חיים נהדרים, השתתפתי בהצגות, היו לי מורים נהדריםת ביניהם אליעזר שמאלי."

אליעזר שמאלי היה סופר נחשב שזכה בפרס ישראל לספרות, ובנוסף מחנך בחסד.

"[ציפורה] להגיד מה ששמאלי אמר עלי? 

[אדי] למה לא?

[ציפורה] יום אחד כשהייתי בשנה הראשונה שם, הייתי בפעילות חקלאית. עבר אליעזר שמאלי ואמר –   כשושנה בין החוחים, ציפורה בין שושנים. כזה יחס היה למורים אלי, הם אהבו אותי מאוד."

ומכפר הילדים עברה ציפורה לבית הספר הריאלי בחיפה, בית ספר שהיה מוסד ושם דבר. באותו הזמן, הרחק מהאדמות של עפולה ומניחוחות הציונות הרעננה, אדי גדל ומתחנך באירופה:

"[אדי] בוינה קשה מאוד להיות יהודי בלי שהנושא הזה רודף אותך."

אדי הוא נער מתבגר בשנות ה-30 של המאה העשרים. היטלר רק עלה לשלטון, האווירה האנטישמית מתפשטת בכל אוסטריה, ואדי הנער חווה את שינוי הרוחות של אירופה על בשרו.

"[אדי] מולי הגיע מה שנקרא שייגעצ, שייגעצ מה שנקרא לא יהודי. על אופניים, וירק לי לפנים ואמר – יהודי מלוכלך. העלבון היה גדול מאוד ואני אמרתי כשבאתי לבית הספר לחבר שלי – 'שמע אני צריך לעשות חשבון עם בחור אחד, כשנחזור מבית הספר הביתה, בטח אפגוש אותו. אני רוצה שתעזור לי להוריד אותו מהאופניים.' וחיכינו עד שהוא הגיע על אופניים, ואני נכנסתי ברגל בגלגל הקדמי והוא עזר לי להוריד אותו והיו קצת מכות, אבל הסביבה היתה לגמרי לא יהודית אפילו אנטישמית. אנשים לא התערבו אבל לא עזרו באופן מיוחד, והוא נפרד ממני עם האמרה הבאה 'חכה עד שהיטלר יבוא. בקרוב הוא יבוא.'"

והזמן של היטלר באוסטריה התקרב. אירופה הייתה כמו פצצה מתקתקת ואדי הבין שהוא חייב לעלות ארצה. הייתה רק בעיה אחת – בשביל לעלות צריך סרטיפיקט, אישור משלטונות המנדט הבריטי. הבריטים מאוד לא ששו לתת אישור כזה לאדם שלא הייתה לו סיבה טובה, ולאדי לא הייתה כזו. הוא היה באמצע כיתה י"ב, ובית הספר שלו נסגר, כיוון שהיה בית ספר יהודי. אבל בארץ ישראל היו אז אנשים שעמדו לשנות את חייו.

"[אדי] היה בטכניון בן אדם ששמו קפלנסקי והוא היה נשיא הטכניון דאז, והוא היה בן אדם יחסית מאוד קשה, והוא אמר שצריך להציל את הילדים כמוני, עוד מסר 5 6 8 לא יודע כמה, ולכן הוא ויתר ושכנע את החברים שלו לוותר להם על תעודת הבגרות."

בעצם אדי התקבל למוסד האקדמי הנחשב מבלי לעמוד בתנאי הקבלה, ובזכות תעודת הקבלה לטכניון.

"[אדי] הבריטים נתנו לי תעודת עלייה, סרטיפיקט, ככה הגעתי ארצה. 

[ענת] לבד?

[אדי] כן."

ברגע הזה חייו של אדי ניצלו, אך משפחתו לא הצליחה לעלות איתו.

"[אדי] זה היה נורא קשה לי לחשוב על זה שאני אסע ואשאיר את ההורים שלי, וזה היה ככה. זה יהה מאוד מאוד קשה, זה ממאורע הכי קשה שאני זוכר אותו בגיל זה. תארי לעצמך שאת נמצאת בתחנת רכבת, בפברואר כשקר מאוד, והם עומדים על הרציף, והרכבת עומדת למעלה ויש חלונות, חלון פתוח ואתה מסתכל עליהם והם מסתכלים עליך, ואתה יודע שמי יודע, אם תראה אותם עוד פעם."

זו הייתה הפעם האחרונה שהם נפגשו. ואדי סוחב את הפרידה הכואבת מהוריו שניספו בשואה עד היום. אדי, הצעיר והבודד, הבין את גודל המתנה שקיבל מהטכניון והפך לתלמיד חרוץ ומוביל בפקלוטה להנדסה אזרחית. ובעוד אדי שוקד בלימודים, ומוכיח לטכניון ולעצמו שהבחירה בו לא היתה לחינם,  ציפורה ממשיכה את מסלול הבחורה הצעירה ביישוב הציוני ומצטרפת לכוח המגן של היישוב היהודי.

"[ציפורה] הייתי בהגנה. הייתי מעבירה קשר בין המנהיגים, נתנו לי ביד איזה פתק או משהו והייתי מעבירה אותו.

[ענת] היית נוסעת ברכב?

[ציפורה] איזה רכב, למי היה רכב?"

ציפורה מנחיתה את שאלותיי לקרקע ומחזירה אותי לאווירת היישוב – סוף שנות ה-30, ראשית שנות ה-40. עוינות מצד הבריטים ומצד הערבים, וגם הבנות מגוייסות למאבק – כל אחד ואחת הצטרפו כדי לתרום, ולציפורה ניתנה האחריות להעביר ידיעות סודיות, באמצעים הפשוטים שהיו אז, כדי שהמנהיגים השונים יהיו מסונכרנים בתכניות הארגון. ומלבד זאת, היא השתתפה באימונים המאתגרים.

"[ציפורה] הייתי קופצת מהגג בתור תרגילים. 

[ענת] איך ההורים שלך הגיבו כשאמרת להם שאת הולכת להגנה?

[ציפורה] זה היה ברור מאליו. לא התייחסו בכלל, זה היה טבעי."

ציפורה מסיימת את שירותה בהגנה ומתעתדת ללכת לאוניברסיטה. בתקופה הזו היו קיימים בארץ רק הטכניון והאוניברסיטה העברית. לציפורה לא היו כל התלבטויות. גם משום שלא ידעה שאהובה לעתיד לומד בטכניון, וגם כי כל חלומו של אביה, מרגע העלייה, היה שבתו תלמד באוניברסיטה העברית.

"[ציפורה] הילדה הזו תלמד באוניברסיטה בירושלים."

אז היא עלתה לירושלים, בחרה ללמוד כימיה, ובזמן הפנוי…

"[ציפורה] אני נכנסתי לחוג הדרמטי של האוניברסיטה."

כך המשיכה את תשוקתה עוד מבית הספר היסודי.

"[ציפורה] היו לנו הצגות ואני היתי תמיד הפרימדונה. ונסענו ממקום למקום עם ההצגה שלנו, בחיפה בטכניון, בתל אביב במוגרבי."

אתם זוכרים מי לומד באותו הזמן בטכניון שבחיפה?…

"[ציפורה] כשהגענו לטכניון הכרתי את אדי, כי הוא היה פעיל בלקבל אותנו, לארגן אותנו."

תמיד צריך לשמוע בסיפור היכרות את שני הצדדים.

"[ענת] איפה זה היה מנקודת המבט שלך? 

[אדי] זה לא קשה להתרשם מציפורה, היא הייתה מאוד נחמדה.

[ציפורה] הייתה?

[אדי] כן הייתה אז מאוד נחמדה, רזה, קטנה, חמודה, בחכמה ובהגיון יחד. לא בזבזנו זמן על שיחות סרק, כל מה שדיברנו היה מעניין. וזו היתה הסיבה העיקרית כי אנחנו מצאנו המון נושאים משותפים."

למרות המרחק הרב – חיפה וירושלים, אדי וציפורה הבינו שהם צריכים לשמור על מה שזכו לו, והחלו לנהל מערכת יחסים רחוקת טווח, סטייל 1940.

"[ציפורה] יש לי 1000 מכתבים, אני שומרת אותם. אני סוחבת אותם איתי.

[אדי] אנחנו כל יום כתבנו אחד לשני מכתב."

ומלבד מכתבים, הם ניסו למצוא זמן להיפגש, וכשהזמן הזה הגיע, הם עשו הכל כדי שהוא לא יגמר.

"[ציפורה] אחת ההצגות שהשתתפתי בהן הייתה במוגרבי. וזה היה בהתחלת ההיכרות של אדי ושלי, ואמרתי לו שביום זה וזה אני מופיעה במוגרבי, אז הוא בא לראות את ההצגה בתל אביב ואחרי ההצגה הוא הלך ללוות אותי. לאן? לדודה שלי שם התאכנסתי."

רומנטי וג'נטלמני למדי. אז לא היה מקובל שבחור יכנס לביתה של הבחורה.

"[ציפורה] שם בגינה או ספסל או משהו ואנחנו מתיישבים ואדי הלך למשש איפה המפתח, היא עוד לא חזרה כנראה."

הדודה של ציפורה היתה אמורה להשאיר לה מפתח בתיבת הדואר, ולפי אדי, היא כנראה שכחה.

"[ציפורה] ונהיה שלוש בלילה.

[ענת] ומה עשיתם עד שלוש בלילה?

[ציפורה] ישבנו בגינה ושוחחנו. והוא הולך להביא את המפתח."

אדי בדק שוב בתיבת הדואר – ופתאום – נמצא!

"[ציפורה] מלמעלה. הוא פשוט לא רצה להגיד שיש מפתח. וזה היה סיפור נהדר אנחנו לא שוכחים אותו.

[ענת] מתי גילית שהוא עבד עליך? באותו הלילה?

[ציפורה] כן הוא הודה וזה מצא חן בעייני.

[ענת] אתה מודה באשמה?

[אדי] כן. חזק. המפתח הזה היה משהו מוזר.

[ענת] מאוד מוזר.

[יוני]המפתח לליבה…"

זמן קצר עבר והשניים הבינו שנמאס להם להתכתב כל היום, הם רוצים למסד את הקשר, ומהר. רק שבניגוד להיום, שצריך להזמין אולם ולבחור קייטרינג, לקבל מלא החלטות ולבחור צבעים ולא לעשות פיזית יותר מדי, החתונה אז הייתה בסגנון קצת אחר, בחצר ביתה של ציפורה.

"[ציפורה] בעפולה יש שדרה של דקלים ענקית, ממש סימן היכר של עפולה. מישהו קצץ לי אנשים. ואני הבאתי את הדקלים לחצר הזו והעמדתי אותם לפני הקירות מסביב לגדר, לחצר. ותליתי מנורות חשמל על הקיר של הבית שתהיה תאורה, אני הכלה, כי אין לנו אחים."

ומה אדי עשה? בא.

"[אדי] עבדתי, מישהו היה צריך להרוויח. הייתי במשרד משרטט.

[ענת] הגעת לחתונה ישר מהמשרד?

[אדי] כן."

לפחות הגיע בזמן…

"[ציפורה] אז עשינו שם את החופה והיו אנשים נחמדים, ראש העיר, הרב הראשי."

כיוון שמשפחתה של ציפורה כאמור, הייתה ממקימי העיר.

המסיבה היתה משובחת, הזוג קיבל חותמת פורמלית, ומאז עברו 71 שנים. למרות שהזמן אמור היה לעשות את שלו, האנרגיות היו אמורות לדעוך, והזוגיות להפוך למובנת מאליה, נראה שכשהם מסתכלים זה בזו, ומחזיקים ידיים, הם עדיין רואים בעיניהם את אדי וציפורה הצעירים והמאוהבים בני ה-20.

"[אדי] ציפורה כשהיא לפעמים אני מסתכל עליה כשהיא קמה מהשינה, היא נראת מאוד מאוד צעירה, היא לא יודעת את זה.

[ציפורה] לא. אני עכשיו מבינה למה אני אוהבת לישון.

[אדי] היא מאוד צעירה למרות שיש לה קמטים וכל זה, היא לא נראית ככה. יש לה מזל.

[ציפורה] קצת חושך לפעמים…"

נחזור לציר הזמנים. הזוג החריף הזה שאתם שומעים היום נמצא בראשית דרכו כזוג נשוי ובעל השכלה אקדמית. הם מתיישבים בחיפה ובעוד ציפורה מתחילה לעבוד ככימאית, אדי מוצא עצמו עובד בסרטוט בניין אצל קבלן בשם עטאללה.

"[ענת] תגלה לי מי זה עטאללה?

[אדי]: עטאללה? (נאנח)"

הוא לוקח נשימה עמוקה וממשיך.

"[אדי] עטאללה זה בן אדם שהוא טוב לב שיהיה מוכן לעזור לכל אחד, לא משנה אם זה יהודי או ערבי."

סיפור החברות האמיצה בין האדריכל הערבי הותיק למהנדס הצעיר אדי, התחיל בעבודה המשותפת. היו ביניהם אמון ואווירה טובה, אבל היה משהו מעבר. משהו שניתן לגלות רק במצבים קיצוניים – כשמתברר מי יהיה שם בשבילך ומי לא.

"[אדי] הגיע אלי שליח עם הוראה שאנחנו צריכים לפנות את הדירה שלנו מיד, אומרת לי ציפורה בטלפון. ואני יושב ומסרטט, והוא מסתכל אלי ושואל 'מה קורה?' אמרתי לו מה שקרה, אז הוא שאל מה תעשה? אמרתי לו לא יודע. כעבור רגע הוא קם ואומר בוא, בוא איתי."

הבריטים לקחו לעצמם את הזכות לפנות אנשים מבתיהם, סתם כך, במקרים בהם היו מעוניינים בדירה כלשהי עבור הפקידים שלהם. עטאללה הבין זאת, ולקח את אדי וציפורה למקום שבו ריכזו את רשימת הדירות המפונות.

"[אדי] אז עטאללה לוקח אותי ומביא אותי למרכז הזה, ונכנס שם לבן אדם ששמו ג'ראח ואני איתו ואני לא יודע לאן אני הולך. ובא אליו ואומר לו, לג'ראח בערבית, אני צריך דירה. אומר לו מה פתאום אתה צריך דירה? אז הוא אומר לו ו- בשבילו. הוא שואל 'מי זה?' אז הוא ואמר לו 'אחיו', אחי. אומר כן ומי אחראי בשביל הדירה? 'אנא מסאול', מסאול זה נקרא אחראי. בקיצור הבחור הזה הערבי נתן לו מפתחות לדירה שהיתה מרוהטת לגמרי, מלא אוכל וויסקי מכל המקומות האלה של הבריטים שפינו אותם, נתן לנו את הדירה ואמא עטאללה אחראי."

מאותו הרגע, ובמשך השנים הבאות בהן היו בחיפה, בני הזוג אדי וציפורה זכו להתגורר בביתם החדש. וכשאדי נזכר בעטאללה, כל בלוטות הרגש שלו מוצפות.

"[אדי] עטאללה זה סיפור…"

אבל הקשר האמיץ הזה, שהיה מעל לכל פוליטיקה, נגמר ב1948.

"[אדי] עטאללה יום אחד בהיר הוא צילצל אלי ואמר לי אני רואה שתהיה מלחמה. אני מציע שניפגש בעירייה, אז נפגשתי איתו, והוא אומר לי שהוא רואה שחורות ומפחד שתהיה מלחמה."

כמה ימים אחר כך עטאללה עזב את ישראל.

"[אדי] התחלתי לחפש אותו בכל העולם, כל עיר שהייתי חיפשתי, ולא מצאתי אותו."

הרמז הכי מוצק שהיה לאדי התקבל מערבי נוצרי שפגש כמה שנים אחר כך בחיפה, הוא אמר לו – שעטאללה כנראה עובד בעיירית דמשק.

"[אדי] אבל אני ממשיך לחפש אותו, גם אם זה בן שלו או נכד כדאי להבין מה קרה איתו."

שישים ושמונה שנים אחרי, אדי עוד לא מרפה, ולא שוכח את הטובה האדירה הזו.

"[אדי] לקחתי קודם כל לחיים, לא לזלזל באנשים שאינם דומים לך."

באותו הזמן, ציפורה עובדת ככימאית בבית החולים רוטשילד שבחיפה, אצל ד"ר בעל שם עולמי – ד"ר קורט שטייניץ.

"[ציפורה] אני הייתי מנהלת המעבדה."

היא עדיין לא ידעה שתהיה עדה להיסטוריה, שהתחילה בספר שקרא ד"ר שטייניץ.

"[ציפורה] הוא קרא שקולף המציא כליה מלאכותית, והוא התרגש ואמר אני רוצה לבנות כליה מלאכותי."

כליה מלאכותית, דיאליזה, היא בעצם מכשיר, שניתן לחבר לגופו של אדם שיש לו אי ספיקת כליות חמורה, וכך לגרום לכליותיו לפעול באופן מלאכותי ולהציל את חייו. התחום הזה היה אז ממש בחיתוליו וכל שהיה למעבדה הוא ספר תיאורטי של הוראות.

"[ציפורה] אז שטייניץ לקח את הספרות ותכנן את הכליה בארץ ומסר לטכניון את החלקים המכניים, כמו סינונים וכולו ואני הייתי בפועל התפקידים המכניים, לעשות תמיסות לבדוק תוצאות, לרשום הכל, כל זה אני עשיתי, אני עבדתי על הכליה, אני הפעלתי אותה."

זו היתה הכליה המלאכותית הראשונה שנבנתה במזרח התיכון. אבל התואר המפואר הזה לא היה מספיק.

"[ציפורה] כשהפעלנו את הכליה הראשונה היינו צריכים בן אדם כדי לנסות אותה, זאת אומרת  שהיא תפעל."

אלה היו סוף שנות הארבעים, הכליה המלאכותית היתה מוכנה, והחולה הראשון, בא למעבדה.

"[ציפורה] הפעלנו את הכליה ככה. באו אנשים מכל הארץ בקמצוע אנשי מקצוע, לראות את הנס הגדול, וקרה שאחד הצלופנים או הזכוכיות שם נקרע ונשבר והדם התחיל לנזול החוצה. 'ד"ר שטייניץ מה קרה?' 'אוי הפסדנו', ועומדים המון רופאים חשובים. ואני אמרתי לו הקטנה 'ד"ר שטייניץ אל תדאג' ואני הקטנה בת 23 תיקנתי את זה, וככה הצלנו את הכליה ואת השם שלנו והחולה היה בריא." 

מה שציפורה עשתה אגב הוא לקחת עוד שכבת צלופן שבאמצעותה כיסתה את האיזור הקרוע. זו היתה ראשית טיפולי הדיאליזה בארץ, ומי יודע מה היה קורה אלמלא ציפורה הייתה בסביבה?…

בתוך כל המולת הקריירות והסיפורים, משפחת שטרייפלר שעברתה את השם לשביט, התרחבה.

"[ציפורה] במוצאי יום כיפור קיבלתי את הצירים והלכתי לבית חולים והוא יצא. והיה קשה, והוא היה עם הראש משהו.

[אדי] מסובב עם החבל מסביב לצוואר.

[ציפורה] והפכו אותו וזה לקח, זו היתה לידה קצת קשה אבל ברוך השם יצא בסדר, אבל הוא היה כחול.

[אדי] האחות הראשית אמרה לי – אתה לא תראה את הילד."

אבל לאחר כמה שעות אדי זכה לראותו, והצבע הרגיל של תינוק חמוד חזר ללחייו של הילד יוסי. ארבע שנים אח"כ, בלידה פשוטה יותר, הצטרף למשפחה גם רפי. הילדים גדלו באהבה ובטיפולה המסור של ציפורה, בעוד אדי מגיח הביתה מעבודתו הקדחתנית.

עכשיו, לפני שנתקדם בסיפור, עלי לציין כמה לא פשוטה משימת הראיון של אדי וציפורה, מהסיבה הפשוטה שלציפורה יש תמיד מטרה אחרת משלי, והיא – שכולנו נהיה שבעים.

"[ציפורה] עוד מעט אוכל מוכן.

[ענת] בתיאבון.

[ציפורה] בתיאבון, תני חתיכת עוגה לכל צלחת.

[יוני] בא לי טוב כמו שאומרים…

[ציפורה] מישהו רוצה עוד קצת? מישהו רוצה עוד תה? הנה זה כבר רותח. את מגיעה?

[ענת] מישהו מעוניין בחצי ביצה?

[יוני] כן, אני.

[ענת] ציפורה, את צריכה עזרה?

[ציפורה]: לא!

[ענת] למה?

[ציפורה] כי אני צעירה!"

כך, בין חתיכת עוגה, לכוס תה, לסנדוויץ ולממרחים, ועוד קינוח והצעות מכל טוב, אנחנו מצליחים גם לשוחח.

על בטן שבעה אנחנו מתקדמים בסיפור. אדי העתודאי מתגייס לצה"ל, הוא וציפורה עוברים יחד ליפו ומקבלים את הבית של ראש העיר של יפו לשעבר. בשלב הזה, אדי מקבל את המשימה הגורלית הראשונה בחייו. משימה שלא תשפיע רק על הקריירה העתידית שלו, אלא גם על מדינת ישראל.

"[ענת] מה זה דת"ק?

[אדי] דיר תת קרקעי.

[ענת] עבור מה?

[אדי] כדי להכניס מטוסים שם. הבעייה היא שאתה רוצה שהמטוסים שלך יהיה מוגנים, והם צריכים להיות מוגנים מהצדדים, מוגנים מלמעלה, ההגנה מלמעלה לעשות עליהם גג כבד כזה שמהמטוס תיפול פצצה על הגג הזה ולא תעשה נזק, קשה מאוד."

וזו בדיוק המשימה שאדי, ראש מחלקת תכנון ובינוי בצה"ל, קיבל. עד לרגע זה מטוסי חיל האוויר חנו להם בנחת באוויר הצח, חשופים וגלויים לכל. אז כדי שבמלחמה הבאה, צבאות ערב לא יוכלו להפציץ ברגע הראשון את מטוסי הקרב החונים ולהשבית את חיל האוויר, היה צריך לחשוב על מעין מבנה מתוחכם ואימתני שיצליח להסתיר בתוכו את המטוסים ולהגן עליהם מפצצות.

"[אדי] חיפשנו דרך איך קודם כל נגן על המסביב של המטוס, וזה הדבר הטבעי ביותר היה לעשות ערימות של חול או אדמה ואת המטוס להכניס בפנים."

רק שלאדי היה רעיון גם לטוויסט שיגרום למטוסים להיות אף יותר מוגנים – לבנות את הדיר התת קרקעי, בשיפוע, מעט מתחת לפני השטח, כך שהמטוסים יתחפרו בו, ומבחינה הנדסית המבנה יהיה חזק יותר.

"[אדי] הדבר המעניין שם היה שזה עלה הרבה מאוד כסף. כשבאתי למפקד חיל האוויר עם ההצעה התקציבית, אז הוא אומר אנחנו מוזמנים לרמטכ"ל, שזה היה דיין, כדי לדבר איתו על הפרויקט הזה ואתה תציג את הפרוייקט לדיין."

אדי חשש כמובן שהוא יחשוב שזו הוצאה מוגזמת, ויסרב לו.

"[אדי] הגעתי אליו עם התכניות, עם מפקד חיל האוויר ועוד כמה אנשים והצגתי לדיין. הוא הסתכל עלי ואמר 'כמה זמן יקח לך לבנות?' התכנית שלי היתה לבנות אחד, פרוטוטייפ, ואז לבנות הלאה. כמה זמן יקח לך לבנות את זה? אמרתי זה יקח כמה חודשים לפחות אחד. והוא הפסיק לדבר. כעבור איזה זמן הוא אומר טוב – אני מאשר 12. אז מפקד חיל האוויר היה מאוד שמח ואני הייתי מאוד לא שמח."

בלשון המעטה. אדי הצעיר חשש מאוד מכובד האחריות, ומהאפשרות שהרעיון שלו לא ישים, שהמבנה המתוכנן לא יציב מספיק, שהוא מסכן את המדינה וגם – שהוא לא יספיק!

"[אדי] היו לילות שלא ישנתי בגלל הדתקים."

במקום לבנות אחד, אדי וצוותו עמלו על תכנון וביצוע של בניית 12 מחסות למטוסים, במירוץ נגד הזמן, ואדי לא חש עצמו רק כמנהל הגדול, הוא לא היסס לעבוד בשטח.

"[אדי] היינו צריכים להוריד את התבניות, זו מין כיפה ענקית, תמיכות. וסולל בונה הפועלים פחדו להוריד את התבניות ולא התחילו לעשות את הג'וב."

ברגע שמורידים את התמיכות, יש את החשש כמובן שהמבנה לא יחזיק, ומי שבפנים – ישאר בפנים.

"[אדי] אז לקחתי פטיש והלכתי והתחלתי להוריד. ואז הופיע עזר שהיה מפקד בסיס אז…" 

עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה.

"[אדי] הוא אמר חמור. אמרתי מה יש? מה אתה עושה שם? אמרתי אהה. הוא אומר זו העבודה שלך? אמרתי לא בדיוק, הוא אומר אבל מה?אז אמרתי לו עזר, מה ההבדל איפה אני אהיה כשזה יפול?"

ולשמחתו של אדי המתוח התמיכות לא נפלו, אדי נשם לרווחה, והדת"קים הוגדרו כהצלחה מסחררת.

"[אדי] עשינו 12 ועשינו הרבה יותר והנעין הזה נעשה לסטנדרט. מאז אין כבר מטוס בחיל האוויר שאין לו דת"ק.

[ענת] איך זה השפיע על המדינה?

[אדי] במלחמת ששת הימים היה אפשר לגמור עם המצרים עם המטוסים שלהם אין נו טיים, הם היו עם מטוסים בחוץ על המסלול. אותנו הם לא יכלו לתפוס ככה עם המטוסים כמו שהם היו, אנחנו היינו עם מטוסים בתוך המוגנים. זה היה נחשב לדבר מאוד מאוד ממוצלח, אפילו קראו לזה אדי-תק."

ואם תרצו את הנתונים המדוייקים – ביום הראשון של מלחמת ששת הימים הופצצו 11 שדות תעופה ערביים, ואף מטוס ישראלי לא הופצץ כשהיה על הקרקע בישראל.

הגיע הזמן של אדי לעבור לתחנה הבאה בחייו.

"[ענת] אני שמעתי שאחד התפקידים שלך היה באיזה מקום פסטורלי בנחל שורק.

[אדי] אני יום בהיר אחד קיבלתי פקודת העברה ונכנסתי למשרד הביטחון מחלקת הבינוי."

אדי, בהכשרתו מהנדס אזרחי, נקרא לדגל ועבר מצה"ל למשרד הביטחון.

"[אדי] נאמר לי שאני צריך להקדיש זמן לנושא ששמו גרעין."

בסוף שנות החמישים, ראש הממשלה דוד בן גוריון מחליט שבמדינת ישראל הצעירה יקום כור גרעיני – לצורכי מחקר בלבד.

"[אדי] היה צורך להחליט על הבנייה של זה, כשהיתה מעט מאוד ספרות, על צורת הבנייה, על הבעיות המיוחדות שיש, כי זה היה עוד אז בצל של הגרעין הצבאי ולכן עוד לא פרסמו ספרים."

בואו נסתכל על זה רגע מעיניו של אדי המהנדס –  אם לתכנן בניין רגיל דורש אחריות רבה, תארו לכם כמה אחריות מוטלת על הכתפיים, כשמדובר בכור גרעיני, ובו כל תקלה הכי קטנה – היא הרת אסון בקנה מידה עצום.

"[אדי] והיות ולא ידעתי שום דבר על גרעין, הלכתי למכון וייצמן והכרתי כמה חברים שנתנו לי שיעור מספר א' במה זה כור גרעיני לשם מחקר. והיה צורך למצוא מקורות שאפשר יהיה לקבל מהם את המידע, כמו למשל גורמים שבנו באותו הזמן גם כן כורים מהסוג הזה."

אדי החל להיפגש עם אנשים שעסקו בתחום זה והגיע אפילו עד מינכן שבגרמניה, הכל כדי לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. הוא עבד ללא לאות, ובאחד מימי העבודה הקדחתניים הללו, הוא קיבל ביקור מפתיע – מראש הממשלה.

"[אדי] בן גוריון הגיע ואני עמדתי שם בצד וחיכיתי שיבוא ולא הייתי מאלו שדחקו את עצמם קדימה, אבל היה שם אד הסופרים הידועים ביותר והוא אמר לי 'מה אתה עומד כאן לך אליו הוא שם נמצא מחכה לך..' בקיצור דחף אותי ללכת קדימה ואני הלכתי אליו והיה שם פרס ובן גוריון וחיים לסקוב ועוד כמה חבר'ה מהסוג הזה.

ואדי בן השלושים ושבע, צבר ביטחון, וניהל שיחה עם הבוסים הגדולים.

"[אדי] ובן גוריון ביקש לדעת מה אני עושה. דבר ראשון הוא שאל אותי מי הצוות שלך? ידעתי שהוא רגיש מאוד לעדות המזרח, שיהיו מהנדסים מעדות המזרח. אז אני דאגתי שמתוך הקבוצה שלי יהיו כמה מעדות המזרח שהם יהיו נוכחים בסביבה, ויכולתי להציג בפניו – זה בא מעיראק, וזה ההורים באים ממרקוקו וזה סיים ללמוד וזה, ובסוף בן גוריון אמר לי – אתה יודע, רק בשביל זה היה שווה לבוא."

בן גוריון הבין כבר אז את החשיבות העצומה של שילוב העולים, היחסית חדשים בעת ההיא, ממדינות ערב. נראה היה שאדי הנרגש עבר את המבחן בהצלחה ויכול היה לנשום. ובדיוק אז, הצטרף לשיחה מנהל סולל בונה, החברה הקבלנית של הכור. מנהל סולל בונה היה חבר טוב מאוד של בן גוריון משכבר השנים, והשנים החלו להסתחבק.

"[אדי] ואז בן גוריון רואה את המנהל, והוא אומר לו 'נו, אתה חלמת אי פעם שתבנה כור?' והוא עונה לו 'נו בן גוריון אתה חלמת אי פעם שתהיה ראש ממשלה?' וככה התלוצצו אחד עם השני והיה שמח."

מסתבר שגם לזקן שעמד על הראש היה חוש הומור…

אדי, פעם הנער שהטכניון עשה לו טובה והציל את חייו, והיום כבר איש בעל שם ומעמד, נע מתפקיד מוביל אחד למשנהו. היה מנהל בחברות גדולות כור ואלג'ים, ניהל פרוייקט להמתקת מי ים, ומזמן לא היה רק מהנדס אזרחי, אלא מנהל מצויין ומבוקש. הוא עסק בתחום הצבאי ובתחום האזרחי, ובגיל 59, שלב שבו כבר חולמים להוריד הילוך ולהתכונן לפנסיה, הוא התחיל דרך חדשה. הנכד יוני, שיושב איתנו בשיחה, מביט אל אדי בעיניים מעריצות ולא מבין.

"[יוני] מאיפה הכוחות והרצון לצאת למסע חדש בגיל כזה, שאתה יודע שיהיו עוד לילות בלי שינה, למה עשית את זה? לא רצית לנוח לעשות משהו פשוט יותר?

[אדי] לא לא, מנוחה, בעיית המנוחה לא שיחקה תפקיד בשבילי.

הדרך החדשה, היתה בהקמת וניהול חברת ממברנות.

"[אדי] ממברנות זו שכבה דקה של פלסטיקה שמעבירה נוזלים ומפרידה תוך מעבר דרך הממברנה בין A לB. זאת אומרת אם אני רוצה מלח לעצור, ומים להעביר, אז אני מעביר את זה דרך ממברנות. זהו מין פקק כזה, שמאפשר לשלוט – מה להעביר הלאה, ומה לעצור, כדי לאפשר הפרדה בין שני חומרים שאחד מהם לא רצוי."

ועל בסיס הטכנולוגיה הזו, לאדי הוצע להקים חברה.

"[אדי] העניין של הממברנות משך אותי מפני שמצאתי בן אדם שפנה אלי ואמר שהוא רוצה לעבוד איתי, ושיש לו אפשרות לקבל חוזה מחברת ציבה גייגה."

חברת ענק שויצרית.

"[אדי] אם הוא יוכל לפתור להם את בעיית הצבע. ואז נעשה ביחד חברת ממברנות. קיבלתי, לא בלי התנגדות כמובן שם, קיבלתי והקמנו את ממברנות."

המשימה הראשונה של החברה הטרייה, זו שתקבע האם יהיה לה המשך או שתכשל ותדעך, היתה לפתור את הבעיה הקשה של חברת הענק – איך ניתן לעצור את דליפת הצבע במפעל הצבעים שלהם, דליפה שהעמידה בסכנת זיהום חריף את הנהר הגדול בשוויץ – נהר הריין. למרות כל המשאבים שלהם, החברה השוויצרית הייתה ממש אבודה.

"[אדי] אז באים מחברה גדולה הזאת של צבעים לחברה קטנטונת אלינו, ואומרים תוכיחו לנו שאתם יודעים לעצור את הצבע. זאת אומרת ליצור ממברנה שהיא תהיה חכמה ותעצור את A ולא תיתן את B וזה היה הג'וב הראשון שלו."

אדי וצוותו שקדו יומם וליל, נעזרו במומחים ממכון וייצמן והצליחו ליצור פיתוח ישראלי. הם באו איתו לשוויץ, והתוצאה –

"[ענת] אז אתה עצרת זליגה של צבע אל הריין?

[אדי] אני לא רוצה להיות מצוטט ככה כי זה גס רוח.

[ציפורה] אם רוצים להשוויץ אז אפשר, אבל זה באמת לא נחוץ."

אבל זה מה שהיה, ומה שנתן את אקורד הפתיחה לחברת ממברנות בניהולו של אדי. הם הצליחו והתרחבו, ושמם הטוב כפותרי בעיות יצירתיים באמצעות פיתוח ממברנות יצא למרחקים. השנים נקפו, ודווקא בשיא ההצלחה, הם נקלעו לבעייה מהותית, עם אותה החברה שבזכותה קמו – החברה השוויצרית ציבה גייגה.

"[אדי] יש אנשים שלא אהבו את העובדה שחברה שוויצרית מקבלת פתרונות שעושים אותה תלויה בה, שבלי הממברנות שלהם לא נצליח להציל או לשמור על הריין."

היה משבר ביחסים עם החברה ואדי הבין שהוא חייב לפעול בהקדם – האם יצליח להשאיר את הלקוח הכי גדול שלו איתו, וכך להציל את החברה?

"[אדי] ואז עלה בדעתי שהפתרון הכי טוב הוא, להוציא את העוקץ."

לגרום לחברה הענקית להבין שהיא לא תלויה בחברה הקטנה של אדי, וגם לרצות להמשיך לעשות איתו עסקים.. אז אדי ישב במשרדו וחשב איך יספק להם תשובה שאיתה לא יוכלו להתווכח.

"[אדי] ואז אמרתי להם אתם תקבלו מגירה, שאתם מתחייבים כלפי לא לפתוח אותה אלא רק בזמן הצורך שאני לא קיים, שאני לא מספק טוב, לא קיים בכלל, ואתם תצטרכו את החומר שיש במגירה."

במגירה, היה הפטנט של החברה לאיך לייצר את הממברנות. אדי האמין למנהל החברה, שהיה ידידו, וקיווה שהמהלך ישתיק את חברי הדירקטוריון המתנגדים – עכשיו כשיש לכם את הסוד, אין לכם שום דרך לומר שאתם תלויים בחברת הממברנות הקטנה.

"[ענת] איך הם הגיבו? אחרי שהצעת לתת להם את הפטנט שלך?

[אדי] שוויצרים לא מגיבים."

הפתרון הזה החזיק במשך 25 שנה. כעבור כמה שנים בניהול חברת ממברנות המצליחה אדי החליט להעביר את המושכות לדור השני שלו – לרפי שכבר היה בעסק, וליוסי.

"[אדי] הלכתי מקודם ליוסי ואמרתי לו תשמע, זו הזדמנות אולי אתם רוצים שניכם לנהל את המפעל הזה. אז יוסי ביושר שלו אומר לו – אני לא עשיתי שום דבר במפעל הזה ואני גם לא קרוב לנושא, אני בינתיים נהפכתי למורה בואניברסיטה."

או במדוייק פרופ' לסיוציולוגיה.

"ומגיע לרפי,  ומסרתי לרפי את המפעל."

כאן אני זוכה לטעימה מהקשר המיוחד בין בני המשפחה, שידעו לפרגן ולתמוך, וכאן מתגלה לי שלאדי ולציפורה יש תכונה מיוחדת – היכולת לשחרר.

"[אדי] אז אמרתי אם ככה ציפורה אנחנו נסתלק מפה לשישים יום כדי שלרפי לא יישב מישהו על הראש כאן שיפריע לו לנהל את הכל."

משל יצאו לטיול הגדול אחרי הצבא, הם חרשו את העולם – היו בהודו, סין, קוריאה, יפן, הוואי, והגיעו עד אלסקה. ואיך היה?

"[ציפורה] אנחנו תמיד מסתדרים בכל מקום.

[אדי] לא משעמם לנו ביחד כך שאין לנו בעיות.

[ציפורה] טוב לנו ביחד."

משחזרו אדי וציפורה מהטיול הגדול, אדי החליט להתחיל לסגור מעגל שהתחיל עוד כשהיה בן 17. אדי חזר לרומן שלו עם הטכניון, בכך שמונה לחבר בדירקטוריון הטכניון, ואחרי כמה שנים – הפך ליושב ראש הדירקטוריון.
בשנת 2004, כשאדי וציפורה כבר הגיעו למנוחה ולנחלה, הם החליטו שזה הזמן לתרום בחזרה, ולאדי עלה רעיון איך לעשות את זה.

"[אדי] הרבה שנים עסקתי בבעיה הזאת איך אפשר להנציח את ההורים שלי, כי אני נפרדתי מהם בצורה די קורעת לב הייתי אומר. אז יום אחד היה שבת, אמרתי לציפורה את יודעת אני מצאתי את הפתרון. אני אנציח אותם באמצעות הפקולטה שגמרתי אותה בטכניון. נכריז על מלגות ונראה מה אומרים מנהלי הפקולטה. והתקשרתי בטלפון עם ראש הפקולטה, והוא לא האמין, הוא אומר לא אני לא מאמין מה אמרת? הוא לא האמין שמישהו מתנדב לתת סכום די ניכר שמחזיק חמש שנים והוא היה מאושר שזה קרה והוא התחיל את הקרן להריץ. בהמשך לקח את זה ארנון בנטור שקיבל את המקום של הדיקן."

הקמת הקרן, וחלוקת המלגות לתלמידים מעוטי יכולת בעלי פוטנציאל גבוה, החזירה את אדי לעבר שלו.

"[אדי] כשהתקבלתי לטכניון, היתה לי מלגה של  2 לירות, שזה היה בדיוק ארוחה אחת ביום פלוס שכר דירה. וזה שאני יכולתי לתת לאנשים בשקט לגור וגם לאכול וגם ללמוד, זה נתן לנו הרבה סיפוק."

הקרן על שם הוריו של אדי והוריה של ציפורה גדלה, תורמים נוספים הצטרפו, והיא חוגגת כבר למעלה מעשור, ומעל למאה בוגרים מאושרים. אחד התומכים הנלהבים של הקרן הוא פרופ' ארנון בנטור, לשעבר ראש הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון ומשנה לנשיא הטכניון. פניתי אליו לשאול אם ירצה לספר מנקודת מבטו על אדי וציפורה, כמובן בלי ידיעתם, והוא קפץ על המשימה בשמחה.

"[ענת] כשאני אומרת לך אדי וציפורה, מה הדבר הראשון שעולה לך לראש?

[פרופ׳ ארנון בנטור] הם דור בוני הארץ. תראי אומרים על מישהו שהוא מענטש, אז אדי הוא באמת מענטש."

מענטש, ביידיש, אדם כזה, עם רגש והבנה.

"[פרופ׳ ארנון בנטור] הוא עושה המון, עושה את זה עם כל הלב, ובצניעות, והוא מסוג האנשים שאתה יודע שאתה יכול ללכת ולבדר איתו בשקט וזה זה אדם אמיתי. אנחנו בבניין אומרים על בניין שהוא צריך להיות ססטיינבל, בר קיימא, כלומר הוא עושה את זה מעכשיו לטווח ארוך לדברים שיהיו משמעותיים."

אני מתבוננת באדי וציפורה. לכל אורך הראיון ציפורה יושבת על הכורסא שלה, אדי על הכורסה הצמודה, הקבועה שלו ודבר אחד מאוד ברור – כשאחד מהם מדבר, השני מקשיב, ואם ציפורה תתחיל לומר משהו, אדי ישר יסובב את ראשו ויאזין ברוב קשב. וההפך. איך, אחרי 71 שנים ביחד, הם עדיין כל כך רגישים זה לזו?

"[ציפורה] מסיבה פשוטה אהבה, כשאוהבים עושים רק טוב לשני.

[ענת] אבל המון זוגות אני מכירה אוהבים ואז החבילה..

[ציפורה] אולי הם אוהבים את עצמם יותר, אבל אנחנו אוהבים את השני, אחד את השני.

[אדי] אנחנו דואגים אחד לשני, הרבה חושבים על השני.

[ציפורה] אנחנו מאמינים באיכויות של השני באופן מוחלט.

[אדי] זה גם התחיל ככה שיצרנו שטחי התעניינות משותפים.

[ענת] כמו מה?

[אדי] כמו ללכת ברחוב ולראות בניין יפה ולנתח אותו, את הארכיטקטורה שלו או משהו כזה. איט קודנט בי בטר. לא יכלו להיות לנו נכדים יותר נחמדים, ונינים יותר נחמדים ובנים יותר נחמדים. המזל גדול
ציפורה: אני אמרתי היה לנו מזל, יש לנו מזל."

אנחנו מתקרבים לסיום המפגש שלנו, ואדי וציפורה, שבתחילה לא ממש רצו להתראיין, בשל צניעותם, מתחילים לסכם.

[אדי] זו פעם ראשונה שאני נמצא במשימה כזאת ומתחיל להבין איך נוצרת תכנית ברדיו, אף פעם לא ידעתי, ואני מתפעל מזה."

ומעניין לחשוב כמה יתפעלו הנכדים והנינים של אדי וציפורה, כשישמעו על הרפתקאותיהם.

"[אדי] תגיד לי דבר אחר, מה המטרה?

[יוני] המטרה היא שיהיה לנו עוד אמצעי שיאפשר לנו לשמוע את הקול שלכם, את החוויות שלכם, את קורות החיים שלכם.

[ציפורה] כשלא נהיה.

[אדי] זאת אומרת שבמסגרת המשפחה תהיה הרחבה של המגעים שהיו עד עכשיו או מי שכבר לא יכלו להיות במגע מפני שאנחנו לא נהיה.

[יוני] תראה בסופו של דבר הדבר שהכי גרם לי לרצות את זה, זה שחשבתי על כל הסיפורים שסיפרת לי כל השנים, ואני רוצה שגם דור ישמע אותם.

[ענת] מה אתם מאחלים לילדים שלכם ולנכדים ולנינים?

[ציפורה] שיאהבו את הנכדים שלהם כמו שאנחנו אוהבים את שלנו!"

ומאדי יש גם איחול פרקטי.

"[אדי] שימצאו את מקומם בארץ במקום שהם אוהבים להיות ולא ישהו יותר מדי שנים בחוץ לארץ, למרות ששהייה בקנה מידה מתקבל על הדעת חשובה ביותר."

ועכשיו, תורם של הנכדים.

"[יוני] בבי ואדי. המותג בבי ואדי.

[מאור] הדבר שהכי מפתיע אותי בסבא וסבתא זה איך שכיום אחרי כל השנים ואחרי כל הקשיים שעברו הם עדיין נשארו אנשים חזקים ובריאים, למרות גילם המופלג הם מצליחים לתפקד בצורה בלתי רגילה.

[איתן] הדבר שאני מעריך בבי ואדי זה את הסיפור חייים שלהם, את הדרך המטורפת שהם עשו. יש להם מגוון עשיר של חוויות ושיחה ממוצעת איתם יכולה להתפרש מסיפורים מרתקים על קום המדינה, ועד לדיונים על התפתחות המדע והטכנולוגיה ואיך זה משפיע על העולם.

[טל] רגע אחד שאני זוכר מהילדות שלי איתם זה בלי ספק הטיול שעשינו בעקבות הוריו של אדי ביוגוסלביה ואז בוינה וזה אירוע שעיצב את התפיסה שלי ואת ההבנה שלי לגבי העולם, ולגבי השורשים שלנו כמשפחה ושלי כיחיד.

[נוי] אני תמיד זוכרת ותמיד אזכור שאנחנו הולכים למסעדות ביחד, במיוחד לפקין, ומזמינים את המרק הקבוע שלנו מרק קוסומוי.

[אלון] אחד מזכרונות הילדות שיש לי הוא מהמטבח של בבי, הלביבות, לביבות גבינה שבבי היתה מכינה שהן היו חמות וטעימות ופריכות.

[טל] אני חושב שלשניהם יש תזמון קומי וחוש קומי מאוד מאוד מפותח כל אחד בדרכו שלו. אני חושב שבבי היא פשוט בן אדם קורע מצחוק וזו השחקנית שבה.

[אלון] אני חושב שמאדי אני לומד כל יום. על איך לחיות את החיים, על איך להביע רגישות, לשים לב לדברים, במין שקט כזה, במין חיוך שקט.

[מאור] סבא וסבתא לימדו אותי להאמין שהכל אפשרי, ולדעת שכל דבר שארצה תמיד אוכל להגיע אליו בעזרת הרבה מאוד עבודה, כוח רצון ומוטיבציה.

[מיכאל] אני חושב שאתם אנשים חזקים, שאנחנו בני מזל שאתם הסבא וסבתא שלנו, אני נהנה מכל רגע לבלות איתכם, תודה על הכל.

[יוני] אני לא מפסיק להתפעל מרזי אישיותכם. איך אתה אדי יכול להיות כל כך יסודי וקפדן ועם זאת כל כך גמיש ורגיש ופתוח לרעיונות. ואת בבי כמה את חכמה, ססגונית ומלאת חיות. וחיובית. הדבר הכי מדהים שלמדתי במהלך הראיונות לפודקאסט הוא כמה את חיובית. ואולי זה הסוד שלכם להצלחה, ולגיל מופלג.

[נוי] אני מאחלת לכם שתמשיכו להנות ולחיות את החיים כמו שאת יודעים. תודה רבה על מי שאתם בשבילנו ואני אוהבת אתכם מאוד.

[איתן] יש משהו אחד שאני מקנא בבבי ואדי, נראה שהם פיצחו את הסוד לחיים ארוכים. מסבתר שזו שגרה יומיומית של עבודה קשה ואכילת מזון קפוא."



קטעי המוסיקה בפרק:

Kevin MacLeod –  Hidden Agenda

Kevin MacLeod –  Luminous Rain

Debbusy – Des Pas sur la Neige

סמבורקסי –  זמר הפלוגות

Jason Shaw –  Panama hat (+NV)

Jason Shaw –  Walk in the Park
Kevin MacLeod –  Breaktime

Kevin MacLeod –  Dark Fog

Twin Musicom –  Life in Romance

Jason Shaw –  Redwood Trail

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל פונט